במירוץ נגד הזמן

שבע דנחמתא

עפ"י יומן השנה, וההפטרות בשבתות הקרובות, נכנסנו בע"ה לשבע דנחמתא. ובשטח, למרבה הצער, זה עדיין לא נראה. אבל, מקובלנו שישועת ה' כהרף עין. אכי"ר. ואם אפשר, לפחות בעניין החטופים, לא צריך לחכות לשבת השביעית של הנחמות. ולוואי השבת, 'נחמו'.

לא יודע

איזו ממשלה תותחית יש לנו. לה הכל ברור. היא יודעת מה טוב לנו, ואם דברים לא מסתדרים, מזיזים הצידה את אלה שלא עושים את דבר המלך. קורבן הגיליוטינה האחרון: אדלשטיין. וכפי שנראים הדברים, הרמטכ"ל החדש, אייל זמיר, על הכוונת. מה פיטוריו או התפטרותו, בגלל עמדתו המקצועית שעמדת הממשלה תביא לכך שחמאס ירצח את החטופים שעדיין חיים, לצד נפגעים אחרים בכוח ש'יתמרן'. מה פיטורין, בגלל סיבות אלה יעשו לרבים מהלוחמים בשטח, לך תדע.

דבר אחד ברור: הרבה אזרחים במדינה הזו, מהצד הזה של המפה הפוליטית, וגם מהצד השני, הולכים לישון מבואסים, קמים בבוקר מבואסים – מהמצב. מאי הוודאות. מהתמשכות המלחמה. מזה שלא כל החטופים כאן, עדיין. מזה שאחרי קרב ממשלת ישראל נגד שר הביטחון שלה גלנט, ואח"כ נגד הרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי (שסמוטריץ', גדול המקטרגים, עליו אמר אך לאחרונה שהוא כבר מתגעגע אליו), אח"כ נגד ראש השב"כ, אח"כ נגד היועצת המשפטית לממשלה (גם אם חלק מהטענות כלפיה מוצדקות, אבל לדעתי רק חלק). וכעת  מתחוללת מלחמה גלויה (גם התבטאויות של גורם מדיני הן מלחמה, בטח בימים סוערים אלה) נגד הרמטכ"ל המכהן, אייל זמיר, בעיצומה של מלחמה קשה.

מה נכון לעשות עם המצב המסובך הזה? אפשר לדעת רק בפרספקטיבה, במבט לאחור. אדם נורמלי נוהג לדבוק במצליחנים. בכאלה שהוכיחו כי השיגו את היעדים שהציבו לעצמם. למרבה הצער, במבחנים רבים בהקשר לחמאס ולעזה, הממשלה הנוכחית לא עמדה, נכון לעכשיו, קרוב לשנתיים, ביעדים שהיא הציבה לעצמה. אם לא די בכך, היא גם נאלצה לחזור בה פעמים הרבה מהחלטות קודמות שקיבלה. הסיוע ההומניטרי, לדוגמה: בעבר 'אף גרגר לא ייכנס לעזה'; בשבוע שעבר נכנסו 1,200 משאיות, ועוד היד נטויה. לטעות זה אנושי, אבל כשטועים שוב ושוב ושוב, וחוסר הוודאות נשאר ברמות גבוהות – יש מקום לעשות חושבים.

לי בטח אין פתרון. אני משוכנע שגם הממשלה רוצה בהחזרת כל החטופים כאן ועכשיו. התעקשותה לחדש את הלחימה ובעוצמה גדולה יותר היא, להבנתי, פועל יוצא של תפיסה, שחייבים לרסק את חמאס עד עפר, כדי למנוע 7 באוקטובר חדש, זאת גם במחיר אובדן חיי לוחמים והחטופים (גם אם לא אומרים זאת בפירוש. 'בכל מחיר', אומרים, וזו המשמעות). אני רוצה להאמין שלא התקווה של סמוטריץ' את בן גביר וחבריהם, לשחרר את עזה רבתי כדי להקים שם התנחלויות, הן שעומדות מאחרי החלטת הקבינט להעצים את הלחימה.

קטונתי, אבל בעיניים שלי, לו שאלו אותי, הייתי הולך על הצעד הבא: נתניהו מכנס מסיבת עיתונאים עם כתבים זרים ומודיע: ישראל מוכנה ל'הכל כלול'. נסיגה לקווי 6 באוקטובר, התחייבות לפירוק חמאס והגליית בכיריו, גוף באחריות ארה"ב והאמירויות שיהיה אחראי על שיקום הרצועה, שחרור כמות גדולה של אסירי עולם. אך כל זה, דקה אחרי שכל 20 החטופים החיים, ו-30 החללים מועברים לידי ישראל. לא שנייה אחת לפני! ישראל וארה"ב ייתנו ערבויות שאם נקבל את החטופים, נעמוד בהתחייבויות שלנו. ירצו חמאס – בבקשה (ובמרצחים שישוחררו נטפל אח"כ); לא ירצו, או 'פתאום' יגידו 'יש לנו רק 16 חטופים, עם הזמן הלכו לנו לאיבוד ארבעה' (להערכתי, זה מה שיהיה) – או אז לא תהיה ברירה ו'ייפתחו שערי גיהינום' על מה שנשאר מעזה, להערכתי מתוך קונצנזוס מלא. אני הקטן מתקשה להבין מה מעכב את נתניהו מלעשות זאת. רק החשש מסמוטריץ' את בן גביר?

איריס חיים, שבנה החטוף יותם ז"ל, נורה בשוגג על ידי כוח צה"ל, התייחסה ביום ראשון בריאיון לכאן רשת ב' לסרטוני השבי הקשים של אביתר דוד וסיפרה כי הם הביאו לשינוי בתפיסה שלה. "ראיתי בן אדם שאין לו סיכוי, שכבר זהו, שנגמר. זהו, אין יותר כוחות, אין. יש איזו נקודה בזמן שצריך להפסיק את הדרך (הנוכחית), שלא מובילה לשום מקום, ולהגיד זהו. צריך לחשוב אחרת, צריך לעשות משהו, להפוך, לשבור את הכלים לגמרי". היא הוסיפה: "המחיר הזה שאני, שאנחנו, משלמים – אנחנו כבר שילמנו את המחיר, את המחיר הכי נורא. ב-7 באוקטובר זה כבר היה הכי נורא. ומדברים על 'כניעה'. אז כן, אני אומרת כן, כניעה. אנחנו כבר נכנענו ב-7 באוקטובר ובכל ה-20 שנה לפני. חמאס ישב שם, ואנחנו האכלנו את המפלצת, והיא גדלה וגדלה. זו הכניעה, הכניעה כבר הייתה. אז עכשיו, אין מה לדבר יותר על כניעה. בעיניי, צריך להחזיר את החטופים הביתה, ואז צריך לצאת למלחמת חורמה בחמאס ובכל משתפי הפעולה של איראן". בעיניים שלי, וכל המוסיף גורע.

הפרצוף האמיתי

אריה דרעי הוא בחור מוכשר, לכל הדעות. סביבתו הקרוב רועדת מפניו. בשנים האחרונות, גם כשהוא לא מכהן כשר, בגלל היותו עבריין משוחרר, הכל בש"ס סרים למרותו, ידו בכל ויד כל בו. נתניהו גם מחשיב מאוד את שיקול דעתו של דרעי, נעזר בו לכבות שריפות, ורואה בו את אחד המקורבים ביותר. לדרעי גם חברים 'סרוגים' רבים. בימים אלה, של מלחמה, חטופים, חללים, פצועים, יצאה מפיו של דרעי בפגישה עם אברכים, האמת שלו ביחס ל(אי) גיוס חרדים. להלן הציטוט:

"כולנו מודאגים מה יהיה על לומדי התורה שלנו, אבל חלילה וחס שלא יעלה על הדעת של אף אחד כאן… אולי באמת בשעה כזאת, שעם ישראל נמצא במצב של מלחמה, שהשם ישמור אותם באמת, כל אלה שנלחמים שישלח רפואה שלמה לכל הפצועים והחטופים שיחזרו.. שלאף אחד לא יהיה חלילה וחס איזשהו הווה אמינא של איזה רפיון. אולי אני לא יודע, אולי באמת צריך לעשות משהו אחר. אולי צריך לתרום, חלילה וחס. רבותיי, מי שנושא בעול זה לומדי התורה". סוף ציטוט. מדבריו: שלאף תלמיד ישיבה לא תהיה מחשבה אולי נוכח המצב הקשה של מדינת ישראל יש מקום לתרום (=להתגייס לצה"ל), חס וחלילה. דברי דרעי. האמת, ממנו צפיתי לאיזו תוספת כמו: ומי שלא באמת לומד – שיתגייס, גם זו מצווה מדאורייתא. אז ציפיתי. נאיבי שכמוני. מודה, גם אני החזקתי מתבונתו, משיקול דעתו וממה שנראה היה מתינותו. מעכשיו דרעי אצלי – Out.

מייסד פורום הגבורה, יעקב ניצן, שבנו גלעד ז"ל נפל בקרב ברצועת עזה בנובמבר 2023, העלה ברשת X ציוץ מרגש ונוקב על דברי דרעי: "כשפרצה המלחמה, הבנים והחתנים שלי – כולם תלמידי חכמים – לא העלו אפילו לשנייה את האפשרות להישאר בישיבה. לא הייתה 'הווא אמינא' (מחשבה ראשונית). הם ידעו מהי השעה. הם קמו, לבשו מדים ויצאו להגן על עם ישראל. לא במקום התורה – מתוך התורה. וגלעד שלנו – לוחם סיירת גבעתי – נהרג על קידוש ה', עם פאות מתנופפות, בהסתערות מול אויב. ואחרי הנפילה – לא היה רפיון. אחיו, גיסיו – כולם ממשיכים לצאת. מתנדבים. מאות ימי מילואים. בלי להשתמט. בלי לברוח. בלי לפחד מהאמת. אז כן – יש רגעים שבהם מי שאוהב תורה באמת – יוצא להילחם על עמו. זו לא הפקרות – זו שליחות. זה לא 'רפיון' – זו פסגת האמונה".

ומדם ליבו הוסיף יעקב ניצן מסר חד ונוקב לראשי המפלגות החרדיות: "ואתם, דרעי, גפני, גולדקנופף – במקום לקרב, אתם מרחיקים. במקום להאיר פנים לתלמידי חכמים שנושאים נשק לצד תלמוד, אתם סוגרים את השער. אבל העם לא טיפש. העם יודע להבחין בין מי שמוסר את נפשו, לבין מי שמוסר רק הצהרות".

אני מעריך שאותם פוליטיקאים יהירים לא יספרו את מר ניצן, לכל היותר יביעו אמפתיה לכאבו, במקרה הטוב. אבל אני מקווה, שככה בלילה, בעודם שוכבים במיטה, הם יחשבו טוב-טוב על כל מילה שכתב להם האב השכול. אם טיפת יהדות, מוסר והגינות יש בהם – להירדם הם בטח יתקשו.