הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)עם העברת שרביט ההנהגה ממשה ליהושע, מתבקש משה לחזק את לימוד התורה לבני ישראל, ואגב כך מתוודע לעובדה שעם ישראל לא ישמרו בסופו של דבר את דברי התורה וייענשו על כך. הפרשה חורזת את שני הדברים לפחות ארבע פעמים. פעמיים בדברי ה' אל משה ופעמיים בדברי משה.
בדברי ה': "וקם העם הזה וזנה" (הודעה על החטא). ואז: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל" (מניעה באמצעות התורה).
ושוב: "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות" (הודעה על החטא ועל העונש) . ואז: "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (התורה המרפאת).
ובדברי משה: נתינת ספר התורה למשמרת ולמרפא: "לקח את ספר התורה הזה ושמם אותו מצד ארון ברית ה'". ואז הנימוק, החטא העתידי: "כי אנכי ידעתי את מריך".
ולאחר מכן שוב הקהלה ונתינת התורה: "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באוזניהם את הדברים האלה" בנימוק: "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון".
החזרות הללו מחייבות הסבר. אם מאזינים למנגינה החוזרת בפרשה, בהתעלם מן הפרטים המתרצים אותה, ניתן לשמוע לימוד ונפילה לימוד ונפילה וחוזר חלילה. הלקח הבסיסי שמשתמע לאוזנינו מהפסוקים הוא שעם ישראל אינו לומד מן הניסיון. ספר התורה עצמו הוא עדות לחטאים ולעונשים. עדות לכך שראוי לחזור ולשמוע את דברי התורה, להפנים אותם ולחזור לאורח חיים נכון ובריא. אבל עם ישראל אינו יודע להפיק לקחים. טענת משה היא שמדובר באופי מרדן וקשה: "ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה", אבל יתכן שהסיבה שונה. טבע העולם שאי אפשר לשחזר שיאים. אחרי עליות תמיד יש ירידות, הצד השני של כל עליה והתעלות היא נפילת מתח והתפרקות.
אל מול מעגל הקסמים הזה אנו רגילים למקד בטעות את המבט שלנו דווקא על הנפילה. אנו תוהים איך ייתכן שעם ישראל מתדרדר שוב ושוב אל עברי פי פחת. מדוע, אין קו עליה רציף. אבל יש מי שקורא את הדברים בדיוק להפך. השפת אמת קורא את המעגל המתואר בפרשה מצדו החיובי, ומגלה שיש בפרשתנו גם תיעוד לתהליך ולגורמים המסייעים לצאת ממצב השקיעה אל מצבי הארה וצמיחה.
דבריו בשנת תרל"ט מתייחסים לפסוק "ואנכי הסתר אסתיר" שבפרשתנו. מצבי הנפילה, הוא מסביר, עשויים להיות מצבים של "הסתרה בתוך הסתרה". עם ישראל יכול להיות לא מודע לכך שהקב"ה נסתר ממנו. אפילו היסתרותו של הקב"ה נסתרת ממנו. מכאן שיש שתי צורות של היסתרות. כששני ילדים משחקים במחבואים ואחד מחפש את חבירו הוא יודע כל העת שחבירו נמצא אי שם ובבוא העת ייצא מן המחבוא. אבל במצבי "הסתר אסתיר" עם ישראל אינו חש את הנוכח-הנעדר, ואומר לעצמו "אין אלוקי בקרבי". זו עיקר הנפילה שעליה מדברת הפרשה. השיא של חיבוק התורה איננו שיא של גילוי אלוקים. הוא שיא של ידיעה שהקב"ה אתנו בכל עת, וגם בעת צרה וצוקה. התורה היא העדות לנוכחותו של הקב"ה.
לפי הדברים הללו משה בערוב ימיו, עם העברת השרביט ליהושע, מודע למעבר לחיים של הסתר. תום הנהגתו של משה מציינת חתימה של תקופת התגלות מפורשת, של אכילת מן ושל שו"ת מן השמים. אמנם, הדברים יקרו בתהליך איטי, והנבואה עוד לא מסתיימת אבל הגילוי המתמיד של הקב"ה, הנמצא באוהל הסמוך, עומד להיעלם.
משה חושש לא מנפילה טבעית ורגילה. הוא חושש שההסתרה תתפרש כהיעלמות. הרפואה למכה שהוא מביא איתו היא התורה. כי החיות של התורה, התחדשותה בכל דור, היכולת לחלץ ממנה שוב ושוב את מה שנוגע לשאלות הדור, הם העדות לכך שה' בקרבנו. שהוא עדיין נחבא, אבל אנחנו יודעים לחפש את אותו צל שדי לחסות בו. הוודאות שה' בקרבנו, הנרכשת באמצעות התורה, איננה בבחינת גאולה ושיא, היא קרש ההצלה של החיים שבתוך הנפילות. מתוך כך מתברר שהתורה והנפילה אינן עומדות בסתירה אלא הן שתי צדדיה של אותה מטבע.
