הלכות תאומים סיאמיים – יש דבר כזה

האם עפ"י ההלכה מותר להפריד תאומי סיאם, כאשר לא נשקפת להם סכנת חיים מיידית?

ראש הוא האזור החשוב בגוף האדם. הראש בנוי ממערכת של עצמות שטוחות חזקות מאוד (הגולגולת), ובתוכו נמצא המוח. לאחרונה התבצע במרכז הרפואי סורוקה ניתוח נדיר להפרדת תאומות המחוברות בראשן. בניתוח בסורוקה, שארך יותר מ-12 שעות, היו שותפים כ –50 אנשי צוות, מומחים בנוירוכירורגיה, בכירורגיה פלסטית,  בהרדמה בילדים, טיפול נמרץ ילדים, מדימות המוח, צוותי סיעוד, רוקחות, מעבדות, צוותי השירות לעבודה סוציאלית, וצוותי לוגיסטיקה.

תאומים סיאמיים מתפתחים מביצית אחת, שלא חלה בה הפרדה מושלמת של תאי הנבט לאחר

ההפריה. החיבור בין תאומים סיאמיים יכול להיות בגולגולת, במותן, בגב ובאיברים נוספים.

במסכת מנחות שאל התנא פלימו מרבינו הקדוש "מי שיש לו שני ראשים, באיזה מהם מניח תפילין". רבי הגיב למשמע בעיה זו ואמר לפלימו, "או קום גלי, או קבל עליך שמתא". ופירש רש"י, "או עמוד וצא לגלות, או קבל עליך שמתא [נידוי] דאחוכי חייכת בי". כלומר, רבי סבר כי פלימו שואל שאלות שאינן מציאותיות כדי להתל בו, ולכן אמר לו שדינו לצאת לגלות או לקבל נידוי כדי לכפר על כך. ומסופר בגמרא, שבאותו מעמד, נכנס לבית המדרש אדם שנולד לו תינוק בכור עם שני ראשים, ושאל בכמה סלעים צריך לפדותו. ומסקנת הסוגיא, פדיון הבן יש לפדות תינוק זה בעשרה סלעים "דבגולגולת תלה רחמנא", כלומר, שני ראשים מחייבים פדיון כפול כשני בני אדם (מנחות ל"ז ע"א וע"ב). בשיטה מקובצת על גיליון הגמרא במנחות, מובא כיצד הכריע שלמה המלך את הדין, "שלמה בחכמתו הרתיח מים, וכיסה אחד מן הראשים ושפך הרותחים על ראש השני, ומחמת צער הרותחים צעק בשני הראשים. אמר שלמה, שמע מינה "דתולדה אחת לשני ראשים, ואין נידון אלא כאיש אחד".

השבות יעקב הבין כי בגמרא במנחות מדובר "בגוף אחד שנולד עם שני ראשים", ואילו במקרה של התאומים שהיה בזמנו "הגופים מחולקים", שלכל אחד היה גוף נפרד ורק היו מחוברים בראשם, ולכן כתב, "פשיטא דלענין תפילין צריך כל אחד להניח תפילין בפני עצמו על ראשו". וכמו כן "לעניין ירושה, פשיטא דיורש שני חלקים, כיון "דתרי גופי נינהו" (שו"ת ח"א סי' ד').

הרב פרופ' שטיינברג מתאר בהרחבה את המעשה שהיה בשנת תשל"ז בתאומות שהיו מחוברות בבית החזה, לאחת היה לב תקין ולשנייה חצי לב [מערכת העצבים ושאר חלקי הגוף היו נפרדים], והרופאים קבעו בוודאות, שבמצב זה שתיהן ימותו בקרוב, ולכן המליצו להפריד את התינוקות בניתוח, שיגרום בוודאות למותה של אחת התינוקות.

הרב משה פיינשטיין שנשאל על ידי ההורים מה לעשות, הורה לנתחן ולהשאיר בחיים רק את בעלת הלב הבריא.

כמה הסברים נאמרו בזה.

א. התינוקת בעלת חצי הלב נחשבת כ"רודף" לתינוקת בעלת הלב הבריא.

ב. התינוקת בעלת חצי הלב נחשבת "נפל" ועל כן מותר להמיתה.

ג. התאומים נחשבים גוף אחד, ומותר לחתוך אבר אחד כדי להחיות את כל הגוף.

סברא זו העלה רבי משה שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' תתצ"ג). עוד דנו הפוסקים בהפרדת תאומי סיאם, כאשר לא נשקפת להם סכנת חיים מיידית ומטרת ההפרדה היא כדי לשפר את איכות חייהם בלבד. ובשו"ת תשובות והנהגות (שם) נקט כדבר פשוט "דלא הותר לסכן את שניהם ולהפרידם, כל זמן שיכולים לחיות יחד".

ומכאן נצלול לקשר שבין סוכה – ותאומים סיאמיים. ביחס לשיעור הסוכה מובאות בתלמוד שתי מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל. מי שהיה ראשו ורבו בסכה ושלחנו בתוך הבית – בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין… (משנה, סוכה פ"ב מ"ז). לדעת בית שמאי מי שהיה ראשו ורובו בסכה ושלחנו בבית -פסול ולדעת בית הלל – כשר. מהו יסוד מחלוקת ב"ש וב"ה? האם חלוקים הם במידות הסוכה (חפצא) או בהתנהגות האדם ודיני הישיבה בה (גברא)? על פי דברי התוספתא, נראה באופן ברור שמחלוקת בית שמאי ובית הלל נתפסה כעוסקת בשאלה מהו השטח המזערי של הסוכה (תוספתא, סוכה פ"ב ה"ב). לדעת בית שמאי שטח הסוכה חייב לכלול את ראשו רובו ושולחנו, ולדעת בית הלל די בראשו ורובו בלבד. המחלוקת השנייה היא פועל יוצא של המחלוקת הראשונה וגם בה נפסקה ההלכה כדעת בית שמאי. לגבי השטח שתופס מקומו של אדם מובא בגמרא, "גברא באמתא יתיב" (סוכה ז' ע"ב), דהיינו, אדם יושב בשיעור אמה על אמה, כלומר, שישה טפחים על שישה טפחים (כ-60 ס"מ). הרא"ש בשם הירושלמי מביא כי שולחנו של אדם הוא טפח ונמצא ששיעור הסוכה הוא בסך הכל שבעה טפחים על שבעה טפחים (ירושלמי פ"ב ה"ח). גובה הסוכה- צריך להיות לפחות 10 טפחים (כ-80 ס"מ). זהו הגובה המינימלי ביותר שבו בני אדם מתגוררים (ב"י תרל"ג ס"ק ט'). מימדי הסוכה בנויים על פי התפיסה שהסוכה היא מבנה עראי. ברמב"ם ובשולחן ערוך נפסק שהשיעור הוא שבעה טפחים. ראשו רובו ושולחנו הוא שיעור משתנה באדם גדול או קטן. אך הפוסקים המירו שיעור זה למדה קבועה. שיעור הסוכה מלמדנו כי ישיבת אדם בסוכה מותנית בהימצאות ראשו ורובו, שזהו עיקר האדם, אם רגליו ישתלשלו אל מחוץ לסוכה יקיים מצוות סוכה. 

(סוכות – האזינו תשפ"ב)