יציאת אפריקה ויציאת אירופה

הבריטים, במאבקם במעפילי אקסודוס, עשו כל טעות אפשרית. הייתה זו אטימות מבית מדרשו של פרעה שהקשיח את לבו ולא שלח את בני ישראל מארצו

פרשתנו היא האֶפּוֹס הגדול על לידתו של עם ישראל ויציאתו מאפילה לאורה, תוך כדי מאבק הרואי ועזרה אלוקית מהדהדת. למרות כל זאת, הפסוק הראשון בפרשה עוסק דווקא בפרעה: "ויהי בשלח פרעה את העם". אברבנאל תמה על כך: "למה אמר 'ויהי בשלח פרעה את העם' והיה ראוי שיאמר 'בצאת ישראל ממצרים ולא נחם אלוקים' ומה לו עתה להודיע ששלחם פרעה, כי זה כבר נאמר למעלה שיצאו ברשותו וגורשו ממצרים?". נחמה ליבוביץ' מוכיחה מכמה פסוקים כי בכל הפרשות העוסקות בשעבוד מצרים קיימת הנגדה ברורה של הכתובים בין פרעה הסרבן ובין הקב"ה השולח את משה ובפיו בקשה אחת: "שלח את עמי!". פרעה מסרב פעם אחר פעם ואומר בין היתר: "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח", כלומר, יש פה עימות בין ה' הדורש לשלח את העם, ובין פרעה המסרב לשלח. לפיכך, ההכרזה שבראש הפרשה, 'ויהי בשלח פרעה', היא הכרזת הניצחון הברורה של ה'. וכך נאמר כביכול בשם ה' בשמות רבה: "אמר להם: אתם אמרתם וגם את ישראל לא אשלח ואני אמרתי 'שלח את עמי' – נראה דברי מי עומדים ודברי מי בטלים?!…".

ההיסטוריה חוזרת על עצמה. מאבק ההעפלה בשלהי השלטון הבריטי לא היה מתנפח לאותם ממדים תקשורתיים, אלמלא סרבנותה של ממשלת אטלי-בווין הבריטית. ככל שגבר המאמץ  הציוני להקמת מדינה עברית, כך החמיר הדיכוי של השלטון הבריטי נגד הציונות. ככל שהעמיקו הפעולות של אנשי היישוב נגד הדיכוי הבריטי, כך גם הסלימו פעולות הבריטים נגד לוחמי המחתרת ומפעל ההעפלה.

שנת תש"ז – 1947, הייתה שנה מכרעת במאבק זה. יהודים ניצולי שואה מאירופה ויהודים חדורי רוח ציונית מצפון אפריקה ניסו בכל כוחם להגיע לארץ. על כל אחת מאוניות המעפילים מצפון אפריקה "יהודה הלוי" ו"שיבת ציון" נדחקו מאות מעפילים. הם עשו את כל הדרך ממערב מרוקו, קזבלנקה, אגאדיר והסביבה למחנה טנס שבאלג'יריה. אליהם הצטרפו יהודים מתוניס ואלג'יריה. יהודים אלה השאירו את רוב רכושם מאחור וחיו בתת-תנאים במחנה זה, במסירות נפש ממש. כל זאת, על מנת להגשים את המטרה ולעלות ארצה. מטנס הפליגו ישירות לארץ ישראל. הבריטים יירטו את האוניות והגלו את נוסעיהן לקפריסין. רק האוניה "הפורצים" הצליחה להבקיע את חומת ההגנה הבריטית ולהגיע לחוף מבטחים ליד נמל תל אביב.

הדרמה הגדולה ביותר, הייתה סביב האונייה 'אקסודוס'. כאמור, סיפור אקסודוס לא היה מתנפח למה שהתרחש בפועל אלמלא סרבנותם של הבריטים. מלכתחילה תוכנן מסעה של האוניה שכינויה העברי היה "יציאת אירופה תש"ז" יותר כמסע הסברה והתרסה נגד המשך שלטון הבריטים בא"י. שֵם האונייה נבחר כחלק מהמאמץ הציוני להוכיח את הקשר בין עם התנ"ך ובין ארץ התנ"ך. על סיפון האונייה היו יותר מ-4,500 בני אדם. רובם הגדול, ניצולי שואה. העיתוי שנבחר לצאתה של האוניה מצרפת לכיוון א"י לא היה מקרי. באותה העת, קיץ תשע"ז (יולי 1947), שהו בארץ כמה מאנשי ועדת אונסקו"פ – הוועדה המיוחדת לעניין א"י מטעם האו"ם. להמלצותיה של ועדה זו היה משקל מכריע בהחלטת האו"ם בכט' בנובמבר מאוחר יותר. כאשר נגררה האוניה לנמל חיפה ונוסעיה האומללים הורדו בכוח לאניות גירוש, צפו במחזה שלושה מחברי הוועדה. אנשי הסוכנות היהודית דאגו לכך שאישים אלה יצפו במתרחש. קשיות לבם של הבריטים כלפי ניצולי השואה עשתה עליהם רושם כבד. הבריטים, במאבקם במעפילי אקסודוס, עשו כל טעות אפשרית. לא זו בלבד שלא אפשרו למעפילים לעלות ארצה, הם הועמסו על אניות גירוש ושולחו לגרמניה, לאזור שבשליטת בריטניה. הייתה זו אטימות מבית מדרשו של פרעה שהקשיח את לבו ולא שלח את בני ישראל מארצו. 'פרעה הבריטי' אטם את לבו בפני אלפי שרידי השואה ולא אפשר להם להגיע ארצה. בכך תרמו הבריטים במו ידיהם ליצירת הרוב הדרוש בוועדה (8 מול 3) ואחר כך בעצרת האו"ם להחלטה על הקמת מדינת היהודים. כמו ביציאת מצרים, כך ביציאת אירופה ואפריקה, מתאימים דברי המדרש הנ"ל. אתם אמרתם ספר לבן ואני אומר אתחלתה דגאולה– "נראה דברי מי עומדים ודברי מי בטלים?!…"

Yaakovspok1@gmail.com

(בשלח תשפ"ג)