קשה להיות חותן

"חותן משה", התואר שנצמד לשמו של יתרו, אינו רק שם לוואי. הוא מהות.
בדומה למערכת היחסים העדינה והרגישה שבין חמות (שוויגער) לכלתה, שהֵדיה, הרועמים לעתים, נשמעים היטב גם במקורות היהודיים, גם היחסים שבין חותן לחתנו רוויים לא אחת במתח גבוה, טעונים ברגשות ויצרים.
אכן, "קשה להיות חותן". קודם הגעת חתן למשפחה, משמש דרך כלל אבי המשפחה כדמות הגברית המרכזית בה. אם כך במשפחה רגילה, כך מקל וחומר במשפחתו של אב דומיננטי כיתרו, בעל כהונה רמה, כהן מדיין.
יתר על כן: לפי פשוטו של מקרא, ממעשה הבאר ניתן ללמוד שיתרו היה "אבי הבנות" (אבו אל-בנאת). שבע בנות, ואפילו לא בן אחד, עובדה המעצימה את דמותו כ"גבר היחיד" במשפחתו. ניתן לשער שהצטרפותו של גֵר יהודי, פליט הנמלט ממצרים כשעל ראשו מרחף גזר דיין מוות לארץ מדיין, הציבה את משה במוקד, נתון למבחן תמידי, כשמעשיו מושווים תדיר לאלה של חותנו.
לא ייפלא אפוא שהתורה חוזרת פעם אחר פעם, את היות יתרו "חותן משה". משל איבד האיש את זהותו העצמית כ"יתרו", והיה ל"חותן במשרה מלאה".
בתחילה הוא מופיע לפנינו גם כ"יתרו", גם כ"חותן משה" – "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה… ויקח יתרו חותן משה… ויבוא יתרו חותן משה…". בהמשך ה"חותן" קודם ל"יתרו", ולסוף הופך להיות בן בלי שם, רק "חותן משה", תוך אובדן, כיכול, של שמו וזהותו העצמית: "אני חותנך יתרו בא אליך… ויצא משה לקראת חותנו… ויספר משה לחותנו… ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה… וירא חותן משה… ויאמר משה לחותנו".
בעיני בן דורנו עשויים להיתפס תוכן דברי החותן כביקורת גלויה על משה רבנו. יתרו מגיע לבקר את בתו ציפורה ואת נכדיו הקטנים, ואינו מוצא את משה בבית. כשמשה חוזר בשעת ערב מאוחרת לביתו, עייף מעמל היום, מטיח בו חותנו, בצורה ישירה: "מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם? מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב?".
יתרו אינו משבח את משה על אומץ לבו, על עמידתו הגאה לפני פרעה, על מנהיגותו או על קריעת ים סוף (יושם אל לב שדברי השבח של יתרו – "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה" אינם נאמרים למשה חתנו אלא בניסוח סתמי: "ויחד יתרו… ויאמר"). במקום זאת משמיע יתרו כלפי משה ביקורת נוקבת, כואבת, שבתרגום ללשון ימינו הייתה יכולה להישמע מוכרת: "למה אתה עובד כל כך קשה? מדוע אינך מבלה זמן רב יותר עם ילדיך- נכדיי? מדוע אינך חולק עם רעייתך-בתי את הטיפול בענייני הבית או בילדים?". זאת, לצד הביקורת על אי היעילות – שעשויה גם להביא עמה חוסר צדק – בניהול מערכת המשפט.
תשובת משה לחותנו נוקבת לא פחות: "כי יבוא אלי העם לדרוש א-לוהים. כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי הא-להים ואת תורותיו".
משה אינו רואה את מיצוי תפקידו כמנהיג יהודי במובן הצר. תפקידו רחב בהרבה. קודם כל, "דרישת א-להים". רק לאחר מכן הכרעה בסכסוכים, אך גם בכך לא די. לצדה ניצבת חובתו להודיע להם את חוקי הא-לוהים ואת תורותיו.
מנהיג ושופט בישראל אינו רק מכריע מחלוקות. בראש ובראשונה עליו להיות דמות חינוכית, ה"מודיע" לעם ומלמדו את החוקים והתורות, למען יוכלו בניו ובנותיו לשקול את דרכם ולהחליט עליה בכוחות עצמם, ולדעת כיצד עליהם לנהוג, מרצון ולא מכוח כפייתה של ההכרעה השיפוטית.
בסיום התהליך, מוסיפה התורה כי יתרו "הלך אל ארצו".
כמנהיג רב ניסיון, חכם ונבון, יודע יתרו כי למרות העצות הטובות, פרי ניסיון רב שנים, שהוא מעניק לחתנו, אַל לו לכפות דעתו על משה או להישאר ולעמוד לצדו כל העת כצל מאיים ומוקד להשוואה בלתי פוסקת ביניהם.
עליו להותיר מרווח לחתנו, שיפעל כטוב בעיניו (עצה שאומצה לימים על ידי משה עצמו, שפינה את הזירה בעודו בשיא כוחו, והותיר ליורשו-ממשיכו יהושע מרווח פעולה משלו). יתרו משתף אפוא את חתנו בכלים ובידע הרב שצבר ומצייד אותו בעצתו הטובה. אך בסופו של יום שב החותן למקומו, מפנה לחתנו את הזירה, ומותיר לו מרווח פעולה וחופש עשייה.
כך נוהג מנהיג. כך נוהג חותן ראוי לשמו.
(יתרו תשעח)