אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
בשבוע שעבר יצאו חלק מתלמידי שכבת ד' בבית ספר קשת שוהם ל'מבצע דוגו';
זמן קצר לאחר עלייתו לארץ דוגו טייל בשוק מחנה יהודה בירושלים וראה כדורי פלאפל מיטגנים בשמן. הוא החליט כי מדי שנה, ב-18 בינואר, יום יציאתו לצעדת המוות, הוא יאכל פלאפל כפי יכולתו – עד להתפקע, כדי לחגוג את העובדה שהוא חי, שהוא אינו רעב יותר, שהגשים את חלומה של אמו והגיע לארץ ישראל.
ביום חמישי האחרון חל יום השואה הבין לאומי. ולא רק אז, אלא בכל פעם מחדש כשאני מסתכל על פח הזבל של הכיתה ומוצא שם סנדוויצ'ים שלמים שנזרקו לפח כמו שהם – אני לא מאמין שאשכרה ילדים בישראל של 2023 יכולים ככה לזרוק אוכל לפח, ואז אני נזכר בסבתא שלי ע"ה שורדת טֶרֶזְיֶינְשְטָט שהסתכלה למנגלה בלבן של העיניים, וכל הזמן ביקשה מאתנו להקפיד ולא לזרוק את הפירורים… אלוקים, פירורים – לא לחם שלם, בגלל שהפירורים האלו היו ההבל בין חיים למוות.
ברור לי שאף אחד מהילדים לא עושה את מה שהוא עושה כי הוא חלילה רע או מזלזל בלחם. זו פשוט תרבות השפע שמחרפנת את כולנו. אם אתם עדיין לא מבינים על מה אני מדבר תלכו לכל סופר שמוכרים בו אוכל, תסתכלו על הרצפה ורק תדמיינו איך הסבים והסבתות שלכם היו מוכרים את נשמתם בשביל הזכות לגעת ולאכול את העגבניות ושאר הירקות האלו שנפלו מהמדף וכבר אין להם דורש, כי מי בכלל המופרע שמתכוון לאכול מהרצפה?
ושוב, המראה של סבתא שלי צף ועולה למולי. סבתא שאבא שלי סיפר לי עד עכשיו איך שהיא שרדה את הגיהינום של טרנסניסטריה בעזרת קליפות מלפפונים. לא חלב סויה או חלב שקדים. לא אלפחורס. לא בטיח. קליפות מלפפונים.
***
עמדתי מול כיתה ו' ושאלתי אותם: "עם יד על הלב, ותרגישו בנוח. כמה בכלל מעניינים אתכם כל סיפורי השואה האלו? אני רוצה כנות. כמה זה בכלל מעסיק אתכם? האם יצא לכם לחשוב במשך השנה על השואה? על ההשלכות שלה? על מה היה קורה אילו אתם הייתם שם?"
הייתה שתיקה מביכה בכיתה. ואז תלמיד אחד הצביע ואמר: "וואלה, המחנך, בשיא הכנות, זה לא מדבר אליי בכלל. לא מעניין אותי. אני יודע שזה קיים, אבל מה לי וליום השואה? נולדתי במדינה הזו וכל המציאות הזו מרגישה לי כמו איזה פרק מ'הארי פוטר'".
"אוקיי, תודה", השבתי. "מי עוד מרגיש ככה?"
יער של ידיים הונפו לאוויר. הנה אני, מחנך בישראל, עומד מול תלמידי כיתה ו' שמצד האמת מתוודים ואומרים לי בכנות שהיום הזה פשוט לא מעניין אותם.
ואז הגיעה הפסקת האוכל והזמנתי את סבא של אחד מהתלמידים שלי ששרד את הגיהינום של אושוויץ להיכנס ולדבר עם הכיתה אחרי שכבר תיאמנו לפני שבוע את הביקור שלו.
והם מסתכלים ורואים לפניהם אדם מבוגר וחביב שרק התיישב לידי בזמן שהם התחילו לאכול
ופתאום באמצע השיחה איתו קפץ הזקן החביב כנשוך נחש ממקומו והחל לפסוע לאט ובנחישות לסוף הכיתה. כולנו עוצרים ומסתכלים עליו, לא מבינים, והוא מתחיל להתכופף לאט, פולט אנחה ומושיט את היד הרועדת שלו לרצפה ואוסף משם חתיכת לחם פרוס עם שוקולד שזרק אחד מהתלמידים. הוא הרים את הלחם כמו שמרימים אוצר, נישק אותו ואמר לתלמידים:
"יינגלה, לא זורקים לחם בשום אופן! אנחנו, צריף שלם היינו יכולים לחיות יומיים מפרוסה כזו. אסור לזרוק לחם. לחם זה חיים. אתם יודעים שראיתי איך שאמא שלי מתה לי בידיים בגלל רעב? כל מה שרציתי באותה תקופה במחנה היה רק להשיג לחם. לחם זה קודש!".
עזרתי לו לקום וכולו רעד ואני עם דמעות בעיניים, לא הייתי מסוגל להוציא הגה מהפה בגלל שנזכרתי בסבתא שלי עליה השלום, איך שהיא הקפידה תמיד לאסוף את הלחם מהשולחן ונזכרתי בסבתא נחמה שתחי', שאוספת תמיד את שאריות הלחם ומקפידה שכל העצמות יילכו לחתולים וחלילה לא לפח, כי גם עצמות זה אוכל, וראיתי איך שהתלמידים היו בהלם כי הנה יצא להם לחזות מכלי ראשון באוד מוצל מאש.
וחשבתי, מה יקרה בעוד עשר שנים מעכשיו, כשכבר לא יהיו לנו כמעט ניצולים ומחנך ישאל את הכיתה שלו: "עם יד על הלב ותרגישו לגמרי בנוח. עד כמה יום הקדיש הכללי באמת מעניין אתכם?". ולא יהיה לו זקן חביב ניצול שואה שייכנס ויזדעזע למראה חתיכת פרוסה של לחם על הרצפה וירים אותה ביד רועדת ויבקש מהם בעיניים דומעות לא לזרוק לחם.
***
ואם אתם ממש רוצים להודות לי, אז נסו לקרוא את הספר המדהים והכל כך מיוחד של ד"ר אדית אגר: 'הבחירה': התחושה שמלווה את קריאת הספר היא הרבה יותר מהנאה או חווית משמעות. אגר מצליחה לשרטט בקווים עדינים כלים שכמו נצרבו בנפשנו ומרימים אותנו ביחד איתה למסע מופלא של עבר ועתיד, תהומות הרוע האנושי לצד נפלאות הרוח וההשראה.
לא תצטערו. באחריות!
(בא תשפ"ג)
