מי יודע מה יהיה מחר?

אם אתה רוצה להגיד לאשתך שאתה אוהב אותה אז פשוט תגיד לה את זה. היום. לא מחר. כי מי מבטיח לך מה יהיה מחר?

נועם יעקובסון העלה סרטון נהדר ומקסים וברשותכם בחרתי לפתוח איתו את המדור. וכך הוא מספר: "הבן שלי לומד בכיתה ט' בתיכון 'דרך אבות' באפרת. זו כיתה רגילה שמשלבת בחלק מהפעילויות כיתה שנמצאת לידה – כיתת תקשורת בה לומדים ילדים על הרצף האוטיסטי.

באחת הפעילויות שהם עשו במשותף הגיע אחד ההורים להרצות על איזה נושא, לא חשוב מה, ותוך כדי ההרצאה פתאום אחד הילדים מכיתת התקשורת, התפרץ והתחיל להגיד שהוא מעולה בסוני פלייסטיישן, שהוא נהדר ומגיע לרמות גבוהות. היה ברור שהוא לא מבין את הסיטואציה. שהוא אומר משהו שלא קשור למה שנאמר. שלא קשור למה שקורה מסביב.

במקום לצחוק עליו. במקום לגחך לתוך החולצה… כולם מחאו לו כפיים. אמרו לו כל הכבוד!

וזה מביא אותי לדמעות הדבר הזה… הרגישות הזו לאחר. אני כל כך גאה בהם!

להבין שיש מישהו מולך. זה פשוט ישנה את העולם. עכשיו אנחנו נמצאים בסחרחורת של כל כך הרבה שנאה שיש מסביב. יש גם סיפורים כאלו. בוא נספר אותם. בוא נייצר אותם".

***

אי אפשר להתעלם משטף המאורעות שמתרגשים עלינו לאחרונה:

רעידת האדמה בטורקיה שגבתה את חייהם של יותר מעשרים אלף איש ועד לפיגוע ביום שישי האחרון שגבה את חייהם של אשר מנחם בן ה-8 ויעקב ישראל בן ה-6 הי"ד.

ילדים יקרים. אהובים. טהורים. מלאכים כבני אדם. שלא פגעו באף אחד. כל איש חינוך מבין שיש כאן ים של שאלות אמוניות יסודיות. ערכיות. שאלות פילוסופיות מזוקקות שדנות בנקודה האלוקית ובהשגחה הפרטית. שאלות שאנחנו מכירים מטרגדיות נוראיות שקרו לעמנו בין המשרפות של אושוויץ בירקנאו וטרזיינשטט.

אי אפשר פשוט להתעלם מהם. להגיד 'נו, אם הילדים לא שואלים אותי אז כנראה שהכול טוב'. 'נו ניוז גוד ניוז'. שאלות אמוניות, יגיד לכם כל מי שמגיע מהתחום, הן כמו לבה רותחת שמציפה את הקרקעית עד שלבסוף פורצת החוצה כמו גייזרים רותחים. ובכל זאת רציתי, ברשותכם, להתייחס לעניין הארעיות של החיים. הנזילות שבהם. הידיעה שתכל'ס, איך שלא הופכים את זה, אין דבר בטוח יותר מחוסר הוודאות.

והנקודות הללו אמורות להשפיע על חיי היומיום שלנו. על תפיסת העולם שלנו. על אסכולת הדחייה המפורסמת שרבים וטובים כל כך נוהגים לפיה: יש לנו חלומות? שאיפות? מטרות? נו, בואו נחכה. אם זה לא יקרה היום אז זה כבר יקרה מחר. מקסימום מחרתיים. יש זמן. הכול בסדר.

וכך, אנחנו מתהלכים בעולם, שוחים בתוך אוקיינוס הדיסוננס המטורף הזה ומתנהלים במרחב כאילו זמננו בידינו ואין שום סיבה אמיתית או מוחשית אחרת שלא נשים את החלומות שלנו 'על הולד'. כי שום דבר לא בוער.

ואני מסתכל בלופ על בניין המגורים שקרס אל תוך עצמו כמו מגדל קלפים ושומע שוב ושוב את האזהרות שאומרות שבישראל רעידת האדמה היא לא עניין של אם אלא של מתי, וחושב על החיים שלנו כאן ועל כמה שהם ארעיים. פריכים. משמעותיים. כל שנה. כל יום. כל רגע.

ואם אתה רוצה להגיד לאשתך שאתה אוהב אותה אז פשוט תגיד לה את זה. היום. לא מחר. כי מי מבטיח לך מה יהיה מחר?

ואם אתה רוצה להגיד לבן שלך שהוא הדבר החשוב לך ביותר בעולם, אז פשוט תגיד לו את זה. היום. לא מחר. ואם אתה רוצה לעוף ולרקוד ולגעת בשמיים ולהגשים את החלום הסודי שלך -תגשים אותו היום. עכשיו. שלא תתעורר בוקר אחד ותבין שזה כבר מאוחר. ופתאום הדאגות, והטרדות והפחדים מקבלים משמעות שונה אחרת. כי למי בכלל יש זמן לשרוף את הרגעים הקסומים של החיים שלו על רגשות רעילים של טינה וכעס וקנאה.

וחשבתי שוב על הילדה הפצועה ברעידת האדמה וקיוויתי שהיא תצא מזה.

ובאופן אחר, חשבתי על הילדים היקרים, האחים האהובים. מלאכים כבני אדם. אשר מנחם בן ה-8 ויעקב ישראל בן ה-6 הי"ד. ומה אני יכול לעשות בכדי שמותם לא יהיה לשווא. בכדי שנשמתם תמשיך להשפיע מהאור שלה בעולם הזה ותהפוך את כולנו לאנשים טובים יותר.

וזה בדיוק הזמן שלנו לעצור רגע, לקחת פסק זמן מטירוף החיים ולראות אם לא הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. ולו רק בכדי שמותם של הילדים היקרים האלו לא יעבור לנו בין האצבעות. לא ייבלע בין העיתון של אתמול לכותרות של המחר.

וזה לגמרי שלנו.

לעילוי נשמת אשר מנחם ויעקב ישראל הי"ד ולרפואת אביהם אברהם נוח בן יהודית.

(משפטים תשפ"ג)