הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)הבכור והנבחר לא תמיד הולכים שלובים כאחד במקרא. רבים המקרים בהם דווקא הצעיר הוא שנבחר להיות הבן הממשיך. כך היה אצל אדם הראשון ועל זה כתב ריה"ל בספרו הכוזרי [מ"א צה] "והנה אדם הראשון הוליד בנים רבים, אך מכולם לא היה ראוי לבוא במקומו כי אם הבל, כי רק זה היה דומה לו, ומשהרגו קין אחיו מתוך קנאה שנתקנא בו על מעלה זו, ניתן לאדם שת תחת הבל, ושת דומה לאדם לכן נעשה לסגולת האדם וגרעינו, ואילו שאר הבנים לא היו כי אם קליפות". וכך לפי ריה"ל נמשך הדבר מאדם הראשון עד האבות אברהם ויצחק, כשאצל אברהם דווקא יצחק הצעיר הוא הממשיך, ואצל יצחק, הבן הנבחר הוא דווקא יעקב הצעיר. ורק בני יעקב נבחרו כולם, כמו שכתב שם: "אולם בני יעקב היו כולם סגולה, וכולם יחד ראויים לעניין האלוקי לנחלה, ומאותה שעה העניין האלוקי, שעד הנה לא חל כי אם על יחידים, התחיל לשכון בקרב קיבוץ".
אלא שגם בבני יעקב, אעפ"י שכולם נבחרו שישכון בהם העניין האלוקי, גם בהם אין הבכורה והבחירה באים כאחד. "בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר־תורה, וכתר־כהונה, וכתר־מלכות" [רמב"ם הל' תלמוד תורה פ"ג ה"א]. וראובן, בכור בניו של יעקב, לא זכה באף אחד משלושת הכתרים הללו. כתר־מלכות זכה בו שבט יהודה, בכתר־כהונה זכה שבט לוי, ואפילו כתר־תורה, שמונח ועומד לכל אחד מישראל, אין אנו מוצאים אותו בשבט ראובן כמו שהוא נמצא בשבטים אחרים כמו בשבט לוי ככתוב: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", או בשבט יששכר שעליו נאמר: "ויששכר באהליך", עד שאמרו על שני השבטים הללו בגמרא [יומא כו א]: "לא נמצא תלמיד חכם מורה הוראה אלא או משבט לוי או משבט יששכר". וכן אנו מוצאים במדרש [ב"ר צח ד] על הכתוב: "'ראובן בכורי אתה… יתר שאת ויתר עז' – הבכורה היתה שלך, והכהונה היתה שלך והמלכות היתה שלך – ועכשיו שחטאת ניתנה הבכורה ליוסף, והכהונה ללוי, והמלכות ליהודה".
גם אצל יוסף מוצאים העדפת הצעיר על הבכור. משני הבנים שנולדו ליוסף במצרים הבכור היה מנשה והצעיר אפרים. מנשה היה יד ימינו של יוסף [פסיקתא רבתי ג צג]: "אפרים היה ממעט את עצמו, אבל מנשה היה יוצא ונזקק עם אביו לעסקיו". מנשה היה המליץ בין יוסף ואחיו [ב"ר צא ח], והוא שהכניס את שמעון לבית האסורים. מנשה היה איש ביצוע ועוזרו האישי של יוסף, ומפני זה ראה בו יוסף את ממשיכו. ואך טבעי היה שכשהביא יוסף את שני בניו ליעקב העמיד את מנשה לימין יעקב ואת אפרים לשמאלו, כדי שמנשה יקבל את ברכת הימין שהיא העיקרית. אך, אביו משכל את ידיו ומניח את ימינו דווקא על ראש אפרים. מה גרם ליעקב להעדיף את אפרים על מנשה?
אולי סוד הדבר מצוי בשמותם של השניים – מנשה בשמו מייצג את תקופת הייאוש של יוסף: "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי". ועל כן גם אם היה מנשה בכישרונו ובתכונתו איש־מעשה, אין זה מספיק כדי למלא תפקיד מנהיגותי המיועד למשיח-בן-יוסף, שתפקידו להכשיר את הדרך למשיח-בן-דוד. המנהיג מבית יוסף צריך לפעול ולהתמודד עם תקופות קשות ומתסכלות, וכדי לעמוד בכך עליו להיות אופטימי ולא איש שבא לעולם באווירה של ייאוש. אפרים מייצג בשמו את תקופת התקווה: "ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלוקים בארץ עניי", שבהולדתו התגבר יוסף על ייאושו הקודם, ואת הבן הזה, שנולד באווירה של תקוה, ראה יעקב כראוי להיות הנבחר להמשיך את דרכו של יוסף. (ויחי תשפ)
