"יראה לו את השה לעולה בני" – על התנגשויות באמונה

על מה חשב אברהם אבינו בדרכו לעקדה? מה התרוצץ ברגשותיו ובדמיונותיו באותם שלושת ימים? התורה אינה כותבת במפורש, והדבר מותיר אפשרויות לפרשנויות רבותֿ, שכדרכם של דברים גם משקפים את דמותו של הפרשן ולא רק את העולה מפשוטו של מקרא.

 שתי הפרשנויות הקיצוניות ביותר המוכרות לנו הן של הרב קוק זצ״ל מחד גיסא, ושל הרב סולובייצי׳ק זצ"ל מאידך גיסא. כדאי לקרוא את שתיהן. דבריו של הרב קוק, המופיעים בפרשנותו לסידורו ״עולות ראיה״, מלמדים על היסחפות פנימית ותשוקה עמוקה לקרבת א-לוהים שהאירה באור חזק את אישיותו של אברהם ומכוחה לא נוצר כלל עימות בין תחושתו הפנימית כלפי בנו ובין התביעה הא-לוהית ממנו. לעומתו, ביאר הגרי״ד סולובייצי׳ק את ההפך הגמור, ובין השאר הוא כתב כך: "…כמו כן אל תחשוב, כי יעלה בידך  לשכוח את יצחק ולהסיח את דעתך ממנו. כל ימיך תהרהר בו. אני מעוניין בבנך אשר אהבת ותאהב לעולם. לילות של נדודי שינה תבלה ותחטט בפצעיך הנפשיים. מתוך שנתך תקרא ליצחק, וכשתיקץ תמצא את אוהלך שומם ועזוב. חייך ייהפכו לשרשרת ארוכה של ייסורי נפש. ובכל זאת אני תובע את הקרבן הזה" (על אהבת תורה וגאולת נפש הדור). הפייטן הקדום, רבי עבאס הפליא לתאר את כפילות התחושות של אברהם אבינו: ״עין במר בוכה ולב שמח״, וזה הפיוט שנאמר לפני תקיעת שופר.

הפרשנויות כולן מחייבות התייחסות לשאלת יצחק ולתשובת אברהם אבינו. השאלה הייתה עניינית מאוד – ״איה השה לעולה?״. האתגר הפרשני הוא מה ענה אברהם אבינו ליצחק. על פי רש״י, כאן חשף אברהם אבינו בפני יצחק את העובדה שהוא השה לעולה: "…אע"פ שהבין יצחק שהוא הולך להשחט וילכו שניהם יחדו בלב שווה".  לעומתו פירש רבי אברהם בן הרמב"ם: "…והכוונה בה בפשט המובן אצלנו לדחות ליצחק וליתן לו מקום לטעות". שתי הפרשנויות אינן מתיישבות יפה על הלב, בין בשל העובדה שהן אינן עולות מפשוטו של מקרא, ומכוח זה גם קשה לקבלן מסברא.

ואפשר להציע כי יש לקרוא את התשובה בדיוק כפי שהיא. אברהם אבינו אכן אינו יודע מה יקרה. הערפל קיים בשל העובדה שריבונו של עולם חשף בפניו שני דברים סותרים. ראשון בהם – הקדום יותר – הוא הבחירה ביצחק כמי שבו תתממש ההבטחה הא-לוהית וברית הזרע שבינו ובין הקב״ה; שני בהם הוא הציווי לעקוד את יצחק, ולהעלות אותו לעולה על המזבח. כבר כתבו קודמים שזה היה הניסיון של אברהם אבינו – לציית לציווי הקב״ה גם כשהוא נראה כסותר.

 לפרשנות זו יש ממד נוסף: ההכרעה של אברהם אבינו למלא באופן מלא את דבר ה׳ לא יישבה את הסתירה שבנשמתו. היא שהתה שם בכל עת. תשובתו ליצחק אינה העלמת העתיד להיות, ואינה חשיפת העתיד להיות. יש לקרוא אותו כפשוטה: אני לא יודע. הקב״ה יראה לו את השה לעולה. הקב״ה הוא שיישב את הסתירה בין שתי ההבטחות. מה יתרחש אינו ברור גם לאברהם אבינו. הוא אינו בטוח שהוא ישוב לבאר שבע ביחד עם יצחק; הוא אינו בטוח שהוא לא ישוב ביחד עם יצחק לבאר שבע. הוא לא יודע כיצד יתיישבו שתי האמירות של הקב״ה. ואף על פי שהוא אינו יודע – הוא ממשיך.

עוצמת פרשת העקידה ייחודית לאברהם אבינו. לא זו בלבד, אלא שלמעשה פרשת העקידה היא יחידאית במקרא, ולא מצאנו פרשה דומה לה לאורך המקרא כולו, כמו גם לא חזרה אליה במסגרת האזכורים ההיסטוריים שבכתבי הקודש. ואף על פי כן, בסדר גודל הרבה יותר קטן גם אנו מכירים את המציאות הזו, שבה ציוויים סותרים של ריבונו של עולם מפעמים בנו. בעיקר הדבר קיים בהתנגשות שבין העולם המוסרי כפי שאנו מבינים אותו, ובין דבר ה׳. זהו נושא רחב מאוד, גם במקרא, ואפילו בפרשה שלנו אנו מוצאים את אברהם אבינו מעמת אותם בפרשת סדום. אולם כמבוא לכך אנו חייבים להכיר בכך שהתנגשויות כאלה מתקיימות בעולמנו האמוני, ותחושת חוסר הידיעה מהו אכן רצון ה׳ קיימת. זה המבוא הגדול לעולמות אמונה מורכבים ועמוקים שיש בהם כדי להוביל אותנו לעומק משמעותי ולפתרונות מגוונים.