האדם שייך לאלוקיו. הכל – פקדון שניתן בידיו

אבות ג', ז'

"רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר: תֵּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (דה"א כט, יד): 'כִּי מִמְּךָ הַכֹּל, וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר: מַה נָּאֶה אִילָן זֶה, וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ".

שני חלקים למשנה והחיבור ביניהם אינו מובן. מבט על מציג קשר סביב מקומו על האדם בעולם ותפקידו בו.

"תֵּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ". דברי רבי אלעזר קשים לעיכול. האדם שייך לאלוקיו. חייו, רכושו, הישגיו ותובנותיו, כל אלה, הנדמים לו שלו, אינם אלא פקדון שניתן בידו (גולמי יותר או פחות) ושייכים הם לבורא.

רעיון זה נזכר בתורה ומצוין מגוון מקומות: בפרק העוסק בשילוחו של עבד עברי בתום שש שנים: "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ, תִּתֶּן לוֹ" (דברים ט"ו, י"ד), בדברי איוב: "וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה—ה' נָתַן, וַה' לָקָח; יְהִי שֵׁם ה', מְבֹרָךְ" (איוב א, כא), בסיפור מות בניהם של ברוריה ורבי מאיר, שנמסרו כפקדון בידי הוריהם (מדרש משלי, פרשה לא) ועוד.

אך, אם את שאנו עמלים עבורו, עלינו להשיב לבעליו: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?" (קהלת, א', ג').

נדמה כי המענה לעשייה ולנתינה, חרף חלופיותנו והיותנו פקדון, נתון בשני רבדים: רובד הישרדותי – אינסטינקטיבי ורובד מודע ובּחירי. הרובד האינסטינקטיבי אינו מערב הגיון ומבטא את יצר החיים הטבוע בכל גוף חי או צומח ושואף להתפשט ולהתרבות.

הרובד השני, נעוץ בבחירה מודעת אם להיות או לחדול, אם להעניק או לקפוץ את היד. לכאן מצטרפים דברי רבי שמעון: "הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ…". מהות האדם וייעודו: מהלך – נע/פועל, ושונה – משנן את הקיים ומוסיף על הפיקדון, בלימודו. הפסקה לצורך הודיה, כך נרמז מן הכתוב, כמוה כנקיטת מבט חיצוני ובלתי מעורב במציאות וכחתימה והודאה שתמה הבריאה ונשלמה: העדפת העץ הצומח על פני עץ החיים.

"תֵּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ". ניתן וראוי לומר תודה לבורא על בריאתו ואולם אופן ההודיה, נכון שיהיה לא מתוך הפסקה וריחוק, כי אם באמצעות מימוש התכלית האנושית: תנועה ותוספת, שיהיה מְּהַלֵּךְ וְשׁוֹנֶה.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

(משפטים תשפ"ג)