עקרונות במשפט הפלילי

פרשת משפטים מניחה את המסד המשפטי הישראלי. הפרשה מקפלת בתוכה חוקים מתחומי המשפט האזרחי והפלילי, הציבורי והאישי. על חשיבותה של מערכת משפט והנחת תשתית חוקית ככזו שמקומה מונח מיד לאחר מעמד הר סיני ומתן תורה אנו מוצאים במדרש והמובאת בשם ר' ישמעאל שנותן טעם מדוע נסמכה פרשת משפטים לפרשת יתרו ומעמד הר סיני וכך הוא משמיע לנו: "אלו [=פרשת משפטים] מוסיפים על העליונים [=מה שנאמר במעמד הר סיני], מה עליונים מסיני אף תחתנים [=האמור בפרשת משפטים] מסיני".

ר' שמעון בר יוחאי עומד על השאלה מדוע התורה, אחרי מעמד מתן תורה בוחרת לעסוק דווקא בעניינים משפטיים, על כך משיב ר' שמעון בר יוחאי ומלמדנו: "שכשהדין בין אדם לחבירו תחרות ביניהם, נתפסק להם הדין נעשה שלום ביניהם". במילים פשוטות מבקש ר' שמעון בר יוחאי ללמדנו שתנאי לקיומה של חברה מבוסס על סדר חברתי שמבקש לתת מענה לסכסוכים אזרחיים שבין אדם לחבירו. שכן חברה המושתת על העקרון של 'כל דאלים גבר', או כזו שלפרט אין כל כתובת או מערכת שבכוחה להגן על כבודו, חייו ורכושו, מאבדת את היכולת להבטיח את קיומה החברתי.

עוד מוסיף הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש ומשמיענו: ״המשפטים״, אותם חוקים אשר יכוננו את בניית החברה היהודית על בסיס הצדק והאנושיות. על ידי כך תורחק החרב, היינו האלימות והאכזריות, מחברת המדינה היהודית". מכאן שקיומה של חברה צודקת שבכוחה להשליט סדר תוכל גם לקיים מערכת נורמטיבית נוספת שתעסוק ביחסים שבין אדם לבין המקום.

מעשה 'פלילי'

בין ענייני הפרשה אנו מוצאים סדרת פסוקים שעוסקת באלימות. הסדרה פותחת "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו". אחת הסיטואציות המוזכרות בסדרה מתארת את המצב ששני אנשים רבים, ותוך כדי מריבה הם פוגעים באשה בהריון. וכך אנו קוראים: וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים".

המילה 'פלילים' מופיעה בפרשה שלנו, בפעם הראשונה, ובכל התנ"ך כולו מופיעה המילה 'פלילים' 3 פעמים.

חז"ל ופרשני המקרא שעמדו על משמעות המילה 'פלילים' פרשו אותה כמוסבת לדיינים. וכמאמר התלמוד: "מכאן שפלילים היינו דיינים". בניסיון מה טעם לנקוט במינוח 'פלילים' וביחס לדיינים מסביר האברבנאל: "ונתן בפלילים רוצה לומר שהדיינים והשופטים ישפטו בניהם כפי שיקול דעתם". במילים אחרות תפיסת המשפט הפלילי מונחת בהתאם לשיקול דעתו של השופט. כדי להבטיח את היציבות החברתית הניחה התורה את המסד במצוות שבין אדם לחבירו, אך לא רק בכך מסתיים הבטחת שלמותה ותקינותה החברתית ובנוסף למערכת התורה.

על הפסוק בספר דברים: "לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם". אנו מוצאים במדרש תנאים שמבקש לבאר מה משמעות הכפילות "דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה, וכך מובהר: "החוקים האלה – חוקי מלכות". והרמב"ם בעניין מלך פוסק: "ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות".

לדעת חלק מהפוסקים למלך עומדת הסמכות לחוקק חוקים חדשים בהתאם לצורך השעה, כך למשל למד רבי וידאל די טולזא, מחבר הספר 'מגיד משנה' על משנה תורה לרמב"ם, באומרו: "הוא יכול לעשות דין חדש ולומר כל העושה כך יענש כך ועונשו עונש מן הדין". ובספר ים של שלמה מובא: "נראה דיכול לעשות נמי [=גם] חוקים ונמוסים במדינה שלו, במידי דתלוי [=בדבר שתלוי] בתקנת ארצו, ולהעניש העובר על קצהו. וכל שכן הדינין שבין אדם לחבירו, שדינו דין, דאם לא כן לא תעמוד הארץ, ותהרס".

סמכות דומה אנו מוצאים גם מסורה לערכאות המשפטיות, וכך פוסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין: "יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות".

מעניינת, בהקשר זה קביעתו של הרמב"ם, שמוסיף סייג לסמכות המסורה לבית המשפט, לבל יקבע את המציאות כעקרון אל חזור, אלא כל קביעה וקביעה היא בבחינת הוראת שעה לא קביעה לדורות.

איזו התנהגות צריכה להיות פלילית?

איזה מעשה ראוי להפוך לנורמה פלילית אסורה ושהמפר אותה יכול וייענש. כדי להשיב על שאלה זו ראוי להתחיל באבחנה שמניח לנו צ'זרה בקריה, פילוסוף ומשפטן, איטליה המאה ה-18, בספרו 'על פשעים ועל עונשים' בעניין סיווג הפשעים והעבירות הפליליות לשני סוגים, וכך הוא כותב: "אני מבחין בשני סוגי פשעים: הסוג הראשון הוא פשעים חמורים, והוא מתחיל ברצח וכולל את כל מעשה הנבלה הקשים ביותר; הסוג השני הוא פשעים קלים. האבחנה הזאת מיוסדת על טבע האדם. ביטחון החיים הוא זכות טבעית; בטחון הרכוש הוא זכות חברתית.

דומה שאין כל מחלוקת בדבר שאלת הצדקתם של הפשעים החמורים, כאלו שפוגעים בחייו ובגופו של האדם אלו לעולם יהיו אסורים בכל חברה ובכל זמן. אולם יתר הפשעים הפליליים, מה שמכנה בקריה כפשעים קלים, אינם מחוייבי המציאות וכוחם יכול ויהיה יפה לחברה או לתקופה מסויימת, כאשר לא כל החברות ולא כל העיתים שווים. מכאן שמלאכת החקיקה הפלילית צריכה להיות בשום שכל, מתוך הכרח השעה. אין מקום לחוקק חוקים שלא ניתן יהיה לאכוף אותם, או שיהוו משום 'אות מתה' בקודקס הפלילי, מתוך הנחה שטוב יהיה שעניין מסוים יהיה אסור.

היטיב לנסח ולהגדיר את הדברים השופט מישאל חשין שקבע: "חוק שאינו נאכף מוטב לו שלא ייחקק, משייחקק ולא ייאכף. חוקים לא נועדו לצדיקים גמורים. ומי שאינו צדיק גמור, אל נביאנו לידי ניסיון שמא יחטא. חוק המבוזה בשער בת רבים יביא לריפיון גם מעבר לתחומיו, ובית המשפט לא ישלים עם תופעה זו…אשר היה – היה, אשר הווה – הווה, אשר יהיה – יהי. ועד אשר יהיה מה שיהיה – אם אמנם יהיה – חובה היא המוטלת על המדינה לאכוף את החוק ההווה".

אם מבינים אנו שהמערכת הפלילית, העסוקה בהכוונת חייו של אדם, ובקביעה אלו התנהגויות אנו לא מעוניינים לראות בחברה. הרי שעלינו לוודא שהחוק הפלילי אינו מקפל בתוכו עבירות שרשויות אכיפת החוק כלל לא עושה בהן שימוש, אין זה ראוי שספר החוקים יקפל בתוכו עבירות צדדיות שגם מומחה למשפט פלילי לא יכירו אותם. יתרה מזו אין להתיר עבירות שגם אם בני אדם יהיו מודעים לקיומן הן לא יצייתו להן, בין אם לנוכח היותם רווחים בחברה ובין אם לנוכח היותם לא מתאימים לזמן. וזאת בהתאם לעקרון ההלכתי ולפיו "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

עוד מצינו שחז"ל מצאו לנכון לבטל מצוות לא משום שבוטלו אלא משום שעבירות אלו הפכו להיות רווחים עד למאות בחברה, כך למשל בעניין דין סוטה מצינו בתלמוד הבבלי בעניין דין סוטה: "משרבו המנאפים פסקו המים המרים, ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקן", עוד מציין התלמוד את הטעם לביטולה של מצוות עגלה ערופה, וכך מובא: "משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה". ובכלל מצינו עמדה שקובעת כי עתידות הנורמות כולן להתבטל, וכך לשיטתו של רב יוסף כפי שזו מובאת בתלמוד: "מצוות בטלות לעתיד לבוא".

צא ולמד

נורמה פלילית אינה יכולה להיות מנותקת מהמציאות, ולא כל קביעה שמניחה התנהגות אסורה יכולה לעמוד בתוקפה לנצח, במיוחד מקום שאין מדברים בפשעים חמורים. ולכן עבירות פליליות צריכות להיות מותאמות לרוח התקופה ולחברה. אם נבקש להתבונן רגע על החוק המרכזי בדין הפלילי הישראלי הרי שרוב העבירות הפליליות מקובצות בתוך חוק העונשין. חוק העונשין הישראלי מורכב משני חלקים מרכזיים, החלק הראשון הוא כללי והוא עוסק בתשתית לכלל דיני העונשין, והחלק השני נושא בקרבו את העבירות. הורתו של חוק העונשין הישראלי בחוק הפלילי המנדטורי משנת 1936. על אף התיקונים והשינויים שבוצעו בחלק הראשון של חוק העונשין, הרי שהחלק השני של העבירות נותר כמעט ללא שינוי מהפקודה המנדטורית. וכאן עולה השאלה האם לא הגיעה העת לנער את החלק השני של חוק העונשין ולבחון האם אכן כל העבירות שהונחו לפני כ-100 שנה רלוונטיות גם לימינו. אין כל ספק שבדיקה של חוק העונשין תוביל לדילול משמעותי של עבירות, והשמטה של לא מעט התנהגויות שכלל לא נאכפות והציבור אינו מודע להיותן אסורות.

(משפטים תשפ"ג)