אחרי שקראנו בפרשה הקודמת, שבני ישראל מגיעים למרה הם מקבלים את המסד למערכת משפטית, כפי שאנו מוצאים שכתוב: "שׁם שׂם לו חוק ומשפט", התלמוד במסכת סנהדרין עומד על טיב החוקים והמשפטים שבני ישראל מקבלים, וכך קובעים חז"ל: "עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן: דינין, ושבת, וכיבוד אב ואם. דינין – דכתיב שם שם לו חק ומשפט." ר' שלמה יצחקי, רש"י מגדולי פרשני התלמוד והמקרא בצרפת של המאה ה-11, מסביר את משמעות "הדינין" כלומר מה זה דינין, ותשובתו פשוטה: "אין אלו דינין אלא מצוות דיינין".
גם פרשני המקרא תהו באשר לתוכן המסד שהונח לבני ישראל במרה. לצורכי רשימה זו נציין את תפיסתו של הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, שבפירושו ביקש לצקת תוכן ללשון הכתוב "חוק ומשפט" וקבע: "חוקים" הם בראש וראשונה מצוות המורות על מה שמתאים ומה שאינו מתאים למהותו הרוחנית – גופנית של האדם, מצוות העוצרות בעד שרירות – הלב של היחיד, כגון עריות ומאכלות אסורות. 'משפטים' הם מצוות המסדירות את סדרי החברה".
בהתאם להנחת המסד המשפטי חברתי שמונחת בפני בני ישראל בפרשה הקודמת, באה הפרשה הזו ומתארת לנו את הקמתה של המערכת השופטת בעם ישראל. ההצעה להקמת רשות שופטת המושתת על ערכאות שונות מוצגת על ידי יתרו, כאשר הוא מגיע לבקר את משה חתנו והוא רואה את משה יושב ושופט את העם לבדו, 'מבוקר עד ערב'. וכאשר צריך משה להסביר ליתרו מדוע הוא נוהג כך, משיב משה: " כי יבא אלי העם לדרש א-להים. כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי הא-להים ואת תורותיו". יתרו מסביר למשה שדרכו זו לא תוכל לשרוד לאורך זמן, והנכון הוא להקים מנגנון שלם, רשות שופטת מוסדרת, וכך היא מוצגת הרפורמה המשפטית שמציע יתרו: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-להים אנשי אמת שנאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת: ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו אתך". הצעתו של יתרו מקפלת בתוכה שני נדבכים האחד עוסק באיתור של שופטים ובתכונות הנדרשות מאדם כדי שיוכל לשאת במשרה שיפוטית. והנדבך השני היא מערכת משפטית הבנויה על היררכיה שיפוטית, היררכיה מורכבת מלא פחות מ-5 ערכאות שונות.
על חשיבות המערכת המשפטית
חיוניותה של מערכת משפטית היא חשובה, ותרומתה רבה. עד שאין לך חברה שלא ימצא בה מקום בו ניתן יהיה להכריע בסכסוכים המונחים בפניה. 'המשפט, כך משמיענו חיים שיין, "מגדיר וקובע נורמות של התנהגות מחייבת בחברה. המשפט אינו מתעניין בכלל דפוסי ההתנהגות של הפרטים בחברה, אלא באותן פעולות שלגביהן המחוקקים סבורים, כי נדרשים כללים מחייבים או מרשים". ובהמשך מסכם שיין את הדברים באופן הבא: "המשפט הינו מסד הכרחי לקיומה של כל חברה אנושית, מסד מורכב ומאתגר. המשפט הינו זירה מופלאה בה נפגשים ערכים, עקרונות, ואמיתות, עם היסטוריה, כלכלה דת ופוליטיקה. מפגש טעון ורב משמעות לחיי האזרחים, מפגש המבטא דינמיות בלתי פוסקת, שלא ניתן להגדירו אלא לנסות ולפענח את דרכי פעולתו".
דפנה ברק ארז, שופטת בית המשפט העליון, כותבת על מורכבות מלאכת השיפוט: "קביעת נורמות משפטיות מיועדת להסדיר מערכות יחסים חברתיות ובין אישיות. לכן, נורמות אלה אמורות להיות כלליות. הכלליות היא נחוצה, אך גם מעוררת קושי. הנורמות הכלליות עשויות שלא להתאים לנסיבות ולשיקולים שמאפיינים מקרה מויים. הקושי אף מתעצם ככל שחולף זמן מאז יצירתה של הנורמה המקורית, וממילא נוספים מצבים ושיקולים שלא היו קיימים במועד שבו היא עוצבה".
המורכבות הנוצרת בפער הקיים שבין מציאות החיים לבין הנורמה המשפטית, מוביל, בין היתר, לשאלה 'מהו השופט הטוב'. כלומר מעבר לתכונות אישיות סגוליות באמצעותן יכול אדם לשמש כשופט, מהן התכונות מה הוא צריך לשאת איתו כדי להיות 'שופט טוב'.
שופט – שיש בו 'משפט וצדקה'
את דיוננו נתחיל בדוד המלך עליו אנו קוראים בספר דברי הימים: "וימלוך דוד על כל ישראל, ויהי עושה משפט וצדקה לכל עמו". פסוק זה מעורר קושי עצום, כיצד משפט וצדקה יכולים לדור בכפיפה אחת, איך אפשר בו זמנית באותו משפט לעשות משפט וצדקה, מקום שקיימת הכרעת דין יהיה צד שירגיש שבעניינו לא נעשה צדק, וכאשר מדברים על צדקה הרי שני הצדדים צריכים להיות מרוצים מהתוצאה ואיך דבר זה יכול להתיישב עם משפט בו יש צד אחד שמפסיד וצד שמרוויח. שאלה זו העסיקה את התלמוד במסכת סנהדרין וכך שואל התלמוד על הפסוק: "והלא כל מקום שיש משפט – אין צדקה, וצדקה – אין משפט". התלמוד אינו מותיר שאלה זו פתוחה אלא הוא מניח שתי תשובות אפשריות לדרכו הייחודית של דוד המלך בכובעו כשופט. וכך משמיע התלמוד: "איזהו משפט שיש בו צדקה – הוי אומר: זה ביצוע. אתאן לתנא קמא: דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו – זה משפט וצדקה, משפט – לזה, וצדקה – לזה, משפט לזה – שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה – ששילם לו מתוך ביתו". כלומר אפשרות לעשות 'משפט וצדקה' יכולה להיעשות באמצעות שני אפיקים. אפיק אחד הינה בדרך בו שהשופט מנסה להביא את הצדדים לכדי 'ביצוע' היינו פשרה. באמצעות לא כל אחד מהצדדים יוצא עם מלוא תאוותו או תביעתו בידו, אך יוצאים הם בהבנה שהאמת מצויה בין המקום בו אני מצוי למקום בו הצד שכנגד נמצא.
והאפיק השני הינה כאשר אין לא ניתן להגיע לפשרה, ועל השופט לחרוץ משפט. גם במקרה כזה התוצאה צריכה להיות כזו שיש בה כדי לבטא משפט וצדקה. כאשר עבור האחד הכרעת הדין היא צדקה ועבור השני הכרעת הדין היא משפט.
את בבית דינו של דוד המלך, יכל דוד המלך לחרוץ משפט בהתאם לדין לחייב את החייב ולזכות את הזכאי, אך הוא לא הסתפק בתפיסה של ייקוב הדין את ההר אלא הוא חבש את כובעו כמלך וכדמות שאחראית על העם ודאג למפסיד כדי שיהא בכוחו לשלם לנושה.
אלא שכאן עולה השאלה, כיצד שופט היום שמבקש לעשות 'צדקה ומשפט' יכול לעשות כן, הרי ברור שאין כל ציפייה ואין גם אפשרות ששופט יוכל לסייע לכל מפסיד כדי לממן את חובו. כדי להשיב על תשובה זו דומה כי יש לראות במונח 'משפט וצדקה' כערכי יסוד שהשופט הטוב צריך להניחם כאושיה מהותית בתפיסתו השיפוטית.
אם נמשיך ונתור אחר ניסיון להגדיר ולשרטט את דמותו של השופט הטוב, ניתן לפנות אל אשר ביקש ללמד שופט בית המשפט העליון בארה"ב אנטונין סקאליה (1936-2016) בהתייחסו לשאלת השופט הטוב. השופט סקאליה אפיין את השופט הטוב בשלוש תכונות. התכונה הראשונה "על השופט להיות, מעל לכל דבר אחר, משרת של החוק – ולא גורם האוכף את נטיותיו האישיות – בסוגיות הבאות בפניו. השופט הטוב נדרש להתעלם מדעותיו האישיות ולהחליט בכל מקרה ומקרה על פי מה שהחוק קובע, ולא על פי הפתרון שהוא היה מציע אילו היה מנסח את החוק".
התכונה השנייה, שעל השופט הטוב לאמץ, הינה 'למדנות' שעניינה בכיבוד מסורת מערכת המשפט שהוא פועל בתוכה. כלומר "השופט הטוב יקפיד לדאוג לכך ששיטות הפרשנות שהוא משתמש בהן הן השיטות המסורתיות, ולא אלו המכוונות אותו לתוצאה המועדפת עליו". את הדברים באשר לתכונה זה מסכם השופט סקאליה באופן הבא: "השופט הטוב מיישם בעקביות תיאוריות פרשניות שתחולתן כללית, המגינות עליו מפני שימוש לרעה בסמכותו השיפוטית, במתכוון או שלא במתכוון".
התכונה השלישית, "התנהגות נאותה, המשדרת הגינות וחוסר פניות לצדדים ולציבור, אין זה אומר שאסור לשופטים להחזיק בדעות נחרצות או שעליהם להסתיר אותן. עם זאת, זה אומר שהמשחק יהיה הוגן ושטיעוניו המשפטיים ייבחנו בכובד ראש".
סוף דבר
אם נסכם את הדברים הרי שבאספקלריא של השופט סקאליה הרי ששופט טוב צריך לקפל בתוכו שלוש תכונות יסוד, והן: היצמדות לחוק, למדנות, והתנהלות הוגנת. אך יותר ממה שהוצע כאן ניתן למצוא בשאלה מהו השופט הטוב, אולם תהא התשובה אשר נמצא דומה שזו תקפל בתוכה את מרות החוק, או כדברי השופט מישאל חשין, בלשונו הציורית "שופט כל שופט לעצמו, הוא פרש בודד בערבות החוק והמשפט" וככזה עליו לשוות לנגד עיניו את הפסוק המטיל חובה על האדם למצוא "חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם". שבהקשר של שופט אלוהים הוא החוק ואדם הוא היכולת להכריע גם מקום שהתוצאה אינה מתיישבת עם תפיסתו האישית של השופט אך היא נכונה לאדם באותה החברה בהתאם לנורמה המשפטית הקבועה.
(יתרו תשפ"ג)