מפה מדבר ללב שומע

"וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה א-להים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" (שמות יח, א) יתרו אוסף את משפחתו ומגיע לביקור אצל ישראל. מה הניע אותו למעשה זה? חז"ל אומרים לנו שמעשה זה נובע מהתרשמותו ממאורעות הזמן אשר הותירו רושם גדול על כהן מדין 'וישמע' – "מה שמועה שמע ובא.. מלחמת עמלק שמע ובא… מתן תורה שמע ובא… קריעת ים סוף שמע ובא" (מכילתא יתרו, מסכתא דעמלק, א). אני מתאר לעצמי שהשמועות על מאורעות כה גדולים כמו יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, עברו מפה לאוזן ברחבי העולם ומן הסתם רבים שמעו על המעשים הללו. מה כל כך מיוחד בשמיעה של יתרו שהביאה אותו לעשות מעשה?

כאשר בני האדם מתפללים – מהו עיקר התפילה? האם הם מביטים אל תוך עצמם, אל עולם הכוונות שלהם או מנסים להביט אל מעבר למציאות ולהתחקות אחר כוונותיו של הא-לוהים? האם מטרתם למסור בקשות לא-לוהים או שמטרתם לקבל ברכה מאלוהים? בהנחה שעיקר התפילה הוא למסור בקשות לא-לוהים כותב רבי נחמן מברסלב כך:

Do not think that the words of prayer as you say them go up to God. It is not the words themselves that ascend. It is rather the burning desire of your heart that rises like smoke toward heaven. If your prayer consists only of words and letters, and does not contain your heart’s desire – how can it rise up to God?

רבי נחמן אומר לנו שהמילים לא עולות לשמים, אלא התשוקה הבוערת של המתפלל. מהי התשוקה הבוערת שעליה מדבר רבי נחמן? ננסה להיעזר בתאולוגיה האתיופית. התודעה המרכזית אצל המתפלל היהודי האתיופי היא קבלת הברכה והשפע מריבונו של עולם.  הרעיון שעיקר התפילה הוא למסור בקשות לא-לוהים נשמע כחוצפה בעיני המתפלל האתיופי. כלומר, בתיאולוגיה האתיופית התנועה איננה מלמטה למעלה – מהאדם לא-לוהים, אלא התנועה היא מלמעלה למטה- מא-לוהים לאדם. אבל, מה זה משנה? מה המשמעות וההשלכות בין שתי התודעות?

הרעיון שעומד מאחורי התיאולוגיה האתיופית הוא רעיון ההקשבה. האם אני עסוק בלהשמיע לא-לוהים או להקשיב לו? האם תודעתי היא להשמיע לאחר או להקשיב לו? האם העיקר הוא לקבל או לתת? המסר שהאדם מקבל בתודעה זאת הוא שיותר משהאדם צריך לשנות את המציאות הוא צריך לקבל אותה. בתודעה זאת האדם עסוק בלשנות את עצמו במקום להיות עסוק בשינוי האחר. שלב כזה יכול להגיע רק על ידי ההקשבה אחד לשני, לא מתוך התנצחות אלא מתוך השתפכות, לא מתוך לדבר עליו אלא לדבר איתו, לא מתוך ללמד אותו אלא ללמוד ממנו, לא מתוך להרים יד, אלא להושיט יד, לא מתוך הסתגרות אלא מתוך פתיחות, לא מתוך פחד אלא מתוך גבורה, לא מתוך פטרונות אלא מתוך אמפתיה ובגובה העיניים, לא מתוך המילים אלא מתוך תשובה בוערת. על חשיבות ההקשבה כותב קארל רוג'רס: "כאשר אני מקבל את האדם כפי שהוא, אני מסוגל אז להקשיב לו בכנות, אני מסוגל לשמוע את הדברים שנאמרים, ולהקשיב גם לדברים שמאחוריהם. אני מגלה שקיים איזה חוק פסיכולוגי אוניברסלי המסודר בצורה מעוררת כבוד, מאחורי מילים בלתי חשובות לכאורה, אני שומע לפעמים זעקת אנוש עמוקה, צעקה דוממת, המונחת קבורה ובלתי ידועה, הרחק מתחת לפני השטח. אני חש בדברים שהוא מפחד להביע בקול רם, ובכל זאת משתוקק להעביר אלי, אם הצלחתי לקלוט את הדברים, אני מבחין במבט של הבנה בעיניו. אני רואה אותו משתחרר, מסתער קדימה בתחושה מחודשת של חופש, היה זה כאילו היה אומר: 'מישהו שמע אותי, מישהו יידע מה פירוש להיות אני'". אמנם שמעתי לאחרונה מפי חוקר צעיר הטוען שמדיין המקראית שוכנת בצפון אתיופיה, אבל נראה שזה היה כוחו של יתרו – ההקשבה. כולם שמעו אבל יתרו הקשיב.

ישראל היא מדינה קולטת עלייה. מספר המהגרים והעולים שהגיעו לישראל ביחס לגודל האוכלוסייה הוא תופעה מיוחדת שאין דומה לה בעולם. במציאות זאת יש לבחון את השאלות להלן: עד כמה אנו משתדלים לקבלת הזולת, תוך הימנעות משיפוטיות? מתי נקבל את הזולת כמות שהוא, מבלי להעיר לו ולנסות ולשנות את התנהגותו? עד כמה הביקורת שלנו היא תולדה של התסכול הפנימי הנובע מההתנגדות של הזולת, ומהצורך לשנות אותו כרצוני? עד כמה הסובלנות שלנו כלפי האחר היא "סובלנות אמת"? להוציא מסובלנות הרואה את האחר כאובייקט, הרואה את ה"אחר" כמשאב להעצמת ה'אני', סובלנות שנושאת בתוכה אינטרס להגדרה עצמית על חשבון האחר.

יתרו מלמד אותנו שכאשר אנו מפסיקים לרצות לשנות את הזולת זה הרגע שבו הזולת משתנה. במצב כזה כל צד מקבל את המציאות ועסוק בשינוי העצמי לקראת קבלה התורה, הקב"ה, האחר.

(יתרו תשפ"ג)