הרב יגאל גרוס
נחלקו הפוסקים, האם כאשר אסרו לקרוא את עשרת הדיברות בתפילה אסרו בכל עניין, או שישנם מקומות בהם הותרה הקריאה?
בפרשת השבוע כותבת התורה על מעמד קבלת התורה, בו נאמרו גם עשרת הדיברות: "וְהַ֤ר סִינַי֙ עָשַׁ֣ן כֻּלּ֔וֹ מִ֠פְּנֵי אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו יְקֹוָ֖ק בָּאֵ֑שׁ וַיַּ֤עַל עֲשָׁנוֹ֙ כְּעֶ֣שֶׁן הַכִּבְשָׁ֔ן וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָהָ֖ר מְאֹֽד". השבוע נעסוק בשאלות הקשורות לקריאתן. תחילה נפתח בשאלה, האם מותר לקרוא את עשרת הדיברות במהלך התפילה, ולסיום, האם מותר לעמוד בעת קריאת עשרת הדיברות בבית הכנסת.
קריאת עשרת הדיברות
האם מותר לומר את עשרת הדיברות במסגרת התפילה? הגמרא במסכת ברכות (יב ע"ב) כותבת, שבבית המקדש היו נוהגים לומר במהלך ברכות קריאת שמע גם את עשרת הדיברות, שכן לפי הירושלמי, בתוך קריאת שמע כלולות עשרת הדיברות. "אנכי ה' אלוקיך" כנגד "לא יהיה לך", "ה' אחד" כנגד "לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא", וכן הלאה.
בעקבות כך מספר אמוראים רצו לקבוע ולומר את עשרת הדיברות בזמן קריאת שמע, אך בפועל חזרו בהם בגלל 'תרעומת המינים'. במחזור ויטרי (סי' טז) פירש שכוונת הגמרא היא, שהנוצרים היו מנסים לערער את המון העם שאין התורה אמת, ולראייה שקוראים רק את עשרת הדיברות במסגרת התפילה, לכן נמנעו האמוראים מלאומרן.
גבולות האיסור
נחלקו הפוסקים, האם כאשר אסרו לקרוא את עשרת הדיברות בתפילה אסרו בכל עניין, או שישנם מקומות בהם הותרה הקריאה:
א. המהרש"ל (שו"ת סי' סד) הבין, שכאשר הגמרא כותבת שאסור לומר עשרת הדיברות, כוונתה רק כאשר קוראים אותן בתוך קריאת שמע (שהיא אחד משיאי התפילה וקריאת עשרת הדיברות בתוכה יכולה להראות שיש לעשרת הדיברות מעמד שונה), אבל מותר ואף מצווה לאומרן בציבור כחלק מפסוקי דזמרה וכדומה.
עוד הביא הדרישה (או"ח א, ג), שכך הורה לנהוג בפועל בבית כנסת בו התפלל, והסמיך את אמירתן לאמירת "ברוך שאמר", שכן הפסוק הראשון שב"ברוך שאמר" נדרש בעניין עשרת הדיברות.
ב. הרשב"א (שו"ת א, קפד) חלוק וסבור, שכאשר חז"ל אסרו לומר עשרת הדיברות בציבור – אסרו בכל עניין. גם הבית יוסף (או"ח א) הבין באותו האופן, ומשום כך הוא פירש את פסק הטור שיש לומר עשרת הדיברות לפני התפילה כחלק מסדר הקורבנות, שהכוונה דווקא ביחיד, אבל בציבור אסור כלל לאומרן מפני תרעומת המינים, וכן נקטו להלכה הרמ"א (שם, ה), הט"ז (שם, ה) ושאר האחרונים.
ג. גישה שלישית הביאו החיד"א (שם) וכף החיים (שם, לו) בשם הרב חיים ויטאל, שהיה נוהג לומר בתפילה בכל בוקר את עשרת הדיברות, והפסיק כאשר רבו האר"י אמר לו שכשחז"ל התכוונו בגמרא שאין לומר עשרת הדיברות בזמן התפילה, כוונתם אפילו ביחיד, כיוון שגם באמירה מעין זו יש חשש לחיזוק דעת המינים.
עמידה בעשרת הדיברות
בעקבות האיסור לומר את עשרת הדיברות בתפילה, נחלקו הפוסקים האם מותר לעמוד כאשר קוראים בספר התורה את עשרת הדיברות:
א. הרמב"ם (סי' מו) כתב, שלמרות שהגמרא מדברת רק על איסור קריאת עשרת הדיברות בתפילה, למעשה יש איסור גם לעמוד בעת קריאתן, והעומד יש למנוע אותו מכך. בטעם הדבר נימק, שכיוון שהאומר שאין תורה מהשמיים אין לו חלק לעולם הבא ומדובר בדבר חמור, יש להימנע מכל חשש העלול לגרום טעות בעניינים אלו, וכן מובא שפסק הרב אלישיב (דרשו שם).
ב. למרות תשובת הרמב"ם, בפועל, אחרונים רבים (בין השאר בעקבות המנהג) כתבו שאין בעיה לעמוד בזמן קריאת עשרת הדיברות, ובטעם ההיתר הביאו מספר טעמים. יש שכתבו, שבניגוד לקריאת הדיברות שבקריאת שמע שיש בה חשש מפני המינים, הרי ברור שסיבת העמידה בזמן קריאת התורה היא מפני שעשרת הדיברות ניתנו בסיני ובמעמד השכינה – כפי שנהוג לעמוד ב'אז ישיר'.
החיד"א (טוב עין סי' יא) הוסיף טעם נוסף וכתב, שבניגוד לקריאת שמע בה מוסיפים רק את קריאת עשרת הדיברות למצווה מדאורייתא (קריאת שמע), בקריאת התורה קוראים את עשרת הדיברות כחלק מפרשה שלמה, ולכן אין חשש שיבואו בעקבות עמידה זו לחשוב שרק הן מן השמיים.
ג. מעין גישת ביניים יש בדברי הרב עובדיה (יחוה דעת ו, ח). מצד אחד פסק כדעת הרמב"ם שאסור לעמוד, אך מצד שני נקט שבמקרה בו מתפלל יחיד יודע שהקהל באותו בית כנסת עומד והוא אינו רוצה לפרוש מהציבור, יעמוד מתחילת הקריאה וכך לא יעמוד בעשרת הדיברות דווקא.
(יתרו תשפ"ג)
