איך מעלים את הציפיות של התלמידים מהגמרא?

הדבר המדיר שינה מעיניי, שבגללו אני נדהם ומצטער בכל פעם מחדש, הוא בעיקר רמת הציפיות הנמוכה שיש לתלמידים שסיימו תיכון מהספר המופלא הזה – גמרא

בכל שנה מחדש, כבר לא מעט שנים, כשאני פותח את לימוד הגמרא עם המחזור המגיע אלינו למכינה, אני מוצא את עצמי נדהם ומצטער. לא מרמת הידע והבקיאות הנמוכים למדי בהתחשב במאות או אלפי שעות הלימוד שהבחורים הללו 'שרפו', מסתבר, מול הגמרא בתיכון. בתי הספר והישיבות התיכוניות משקיעים שעות רבות מאד בלימוד גמרא, אבל כמדומני שרוב החבר'ה מסיימים את התיכון מבלי שהם מסוגלים לצלוח דף גמרא לבדם.

לצערי, אני גם לא מופתע מהניכור העמוק שרבים מהם חשים כלפי הגמרא. למרות שלעניות דעתי היא (ולא התנ"ך) הטקסט המכונן של היהדות שלנו, ובלעדיה קשה לדמיין את העולם היהודי שלנו. אני גם לא מתרגש מהרגשות השליליים, הנעים בדרך כלל בין שעמום לתיעוב שאני פוגש אצלם לא פעם כלפי הלימוד הזה. ואני מנסה, לאט לאט לחבר אותם ללימוד הזה שעבורי הוא האהוב והחביב מכולם.

הדבר המדיר שינה מעיניי, שבגללו אני נדהם ומצטער בכל פעם מחדש, הוא בעיקר רמת הציפיות הנמוכה שיש להם מהספר המופלא הזה. הם לומדים סוגיה ואחר כך עוד סוגיה ועוד אחת ועוד אחת, ולא מחפשים כלל מבנה, מהלך, היגיון או אג'נדה. מישהו לימד אותם שמדובר בערימת מימרות שנקלעה לכאן במקרה. כשאני שואל אותם על ההקשר, על המסר או על מהלך, הם עונים תמיד שמדובר באסוציאציה. שהמשפט הקודם הזכיר למישהו את הפסוק הזה, ושהדיון הבא נאמר אגב הדיון הקודם. כאילו שאין פה אלא הפרעת קשב אחת גדולה, שאין טעם לחפש בה עומק ומשמעות. מישהו מהמורים לגמרא שהם פגשו בתחילת הדרך לימד אותם שהגמרא היא איזה פרוטוקול מבולגן של דיונים מבולבלים מפומבדיתא, נהרדעא או סורא, והם קיבלו את המשפט הזה כאמת והורידו את הציפיות שלהם מהטקסט הזה לרמה המתאימה.

פגשתי תלמידים שלא אוהבים מתמטיקה, פגשתי תלמידים שלא מבינים אנגלית, פגשתי כאלו שהשתעממו משיעורי היסטוריה, אך כמעט ולא פגשתי מי שחשב שכל תחומי הידע האלה חסרי עומק, תוכן או משמעות. תלמיד שלא יודע לגזור פונקציה יודע היטב שיש כאן עומק ותוכן שנשגב מבינתו, אך כשהם לומדים גמרא מישהו לימד אותם שאין כלום מעבר. המחשבה שמדובר בגיבוב מימרות שנערמו אסוציאטיבית, הופכת את הגמרא לטיפשית בעיניהם, ומשם קצרה הדרך, לניכור, לשעמום ולבורות.

הגמרא היא טקסט גאוני ומבריק, מה שמוזר בעינינו היה בדרך כלל מוזר גם בעיני חכמי התלמוד הענקים. אם הם בחרו להביא את הדברים באופן הזה, כנראה שהם מצאו בהם בכל זאת איזשהו הגיון עמוק ומגמה משמעותית, ומשימתנו כלומדים היא להתחקות אחר הכוונות הסמויות הללו. זוהי מהות הלימוד בספר הזה.

לפני שצריך להחזיר את הידע וההעמקה, את העניין והחשיבות של הלימוד היסודי הזה, צריך לשקם את האמון בטקסט הזה- שיש בו היגיון פנימי, משמעות רוחנית ואג'נדה רעיונית. שהמילים לא מקריות והטקסט לא רנדומלי. כשאני לומד גמרא עם תלמידיי במכינה, אני מבקש לחבר אותם אל עולמו המדהים של עורך התלמוד, של "בעל הסוגיה", של היד הנעלמה שחיברה את כל המקורות התנאיים והמימרות האמוראיות למהלך אחד מצוחצח ושלם. התלמיד הרואה כיצד הדברים מתחברים זה לזה, מבין את עומקם, את יופיים ואת משמעותם, כשהציפיות עולות, ההנאה וההבנה עולות בהתאם.

חלק ניכר מהכלים בהם אני משתמש בלימוד גמרא הם כאלו שלמדתי דווקא מחוץ לבתי המדרש ה"קלאסיים" – בעולם המחקר המודרני, בשפה האקדמית ובכלים המתחדשים של חקר התלמוד. שיטת ה"רבדים" שלמדתי ממו"ר הרב ביגמן המבקשת להכיר את השכבות השונות של הדיון התלמודי ואת העריכה המבריקה המקופלת בה, היא בעיניי מפתח יסודי לחיבור של צעירים אינטליגנטיים לטקסט התלמודי. הרתיעה המסורתית מכלי העיון הללו, וההתייחסות לגמרא כטקסט אחיד שניתן בסיני, לא מאדירה את מקומה ומעמדה של הגמרא בעיני הבחורים הצעירים. חוששני שהיא זו שמשניאה אותה עליהם.

(וירא תשפ"ג)