האדמה לא מפסיקה לרעוד

בשבועות האחרונים האדמה רועדת.

האדמה עצמה שפערה את פיה לא הרחק מכאן על בתיהם וחייהם של שכנינו לשבר הסורי אפריקאי שכולנו יושבים עליו. שבר מועד לשבר ואחת למאה חמישים שנה בערך הוא 'נזכר' שהוא חיבור של לוחות ושואג ומתנער ובולע חיים שלמים של אנשים שהעולם קרס עליהם, כפשוטו.

האדמה רעדה משרשרת הפיגועים הנוראיים בירושלים שגבו חיי אדם. אני משתדלת לא להשתמש במילה 'גבו', כי גבייה שייכת ל'חוב' ואין בעיניי מקום להעמיד את הילדים המתוקים ואת המבוגרים והצעירים הנהדרים שנרצחו בשל היותם יהודים כבעלי חוב בשום צורה. בכל זאת השתמשתי במילה 'גבו' כדי להגיד את מה שכתבתי עכשיו.

האדמה רעדה מילדים בני 13 שגרמו באופן ישיר לפציעה חמורה של חייל אחד ורצח של אחר. ילדים בני 13 מגיעים עצורים לתחנת המשטרה לבושים בטרינינג אפור בהיר, טרינינג- כמעט בהגדרה- זה בגד של ילדים צעירים מאד שעדיין לא התפתחו. ילדים שלומדים מתמטיקה בבית הספר דרך חישוב מתמטי של נרצחים, לא "דני קיבל חמש סוכריות" אלא "אחמד רצח שלושה יהודים". בשיעורי אזרחות הייתי מצפה לתכנים כאלה אבל זו הדרך ללמוד מתמטיקה?! זה נשמע קריקטורה, זה נשמע לא אמין, אבל זה חוזר על עצמו ומסתבר שזה נכון. בשיחה שהייתה לי לא מזמן עם בחורה שגדלה באיראן היא סיפרה לי שאם אצלנו במקראה של כיתה א' הילדים קוראים: "דנה קמה נסעה לים" במקראות כיתה ב' שלהם מתרגלים הילדים קריאה דרך טקסטים כמו "אנא מוחמד אנא רוצה להיות שהיד כמו אבוי". אמנם איראן לא כאן אבל נראה שתכני הלימוד של בתי הספר כאן לא יותר מעודדים. הייתי חושבת שמשרד החינוך יעצור את תקצוב בתי הספר שמשתמשים בתכנים האלה מיד בבוקר אחרי הפיגוע, יאסוף את ספרי הלימוד מהתיקים שהגיעו על גב הילדים בבוקר ויזרוק את כולם לפח. מאחר והוא לא עשה כן, לא נותר לי אלא להאמין שכמה שזה לא יעלה על הדעת, כנראה זו הדרך הבטוחה יותר עבורנו. עדיף לנו ילדים שלומדים אפילו תכני זוועות, מאשר ילדים מסתובבים ברחובות.

גם מהראיונות בכלי התקשורת עם הנוער הצעיר במזרח ירושלים, נוער שמתראיין גלוי פנים ומחייך, מודיע לכתב החדשות שמראיין אותם שהוא, כן, גם הוא הפרסונלי, ראוי להירצח. אז אנחנו לחלוטין יכולים להבין לאיזו מערכה מורכבת אנחנו הולכים להיכנס בשנים הקרובות מול ערביי מזרח ירושלים.

האדמה רעדה מקרע שהתחיל להיווצר בעם בין תומכי הרפורמה המשפטית ובין מתנגדיה. בין אנשים שמוראות הגרוש מגוש קטיף ועמונה רודפים אותם ושום דמוקרטיה לא עצרה את מכונת המשפט מלבצע את זממה בנחישות.

האדמה רעדה מעקירת 1,200 עצי זית. ועוד רעידות ציבוריות ופרטיות גדולות וקטנות.

מצבור רעידות האדמה שהתרגשו עלינו לאחרונה מטלטל את כולנו.

אני שומעת אנשים סביבי, אנשים מרגישים כואבים יותר מכרגיל, מפחדים יותר מכרגיל, כועסים יותר מכרגיל, שואלים את עצמם שאלות רציניות על העם, הארץ, החברה, התרבות, החברה הספציפית שלהם, והאמונה, יותר מכרגיל.

אני שומעת אנשים בשיחות סלון בסעודות שבת בפטפוטים אחרי התפילה, מנסים למצוא פשר לאסונות, משמעות לדברים נוראיים שעובר העולם, מנסים לחשב מסלול מחדש – איפה הם מונחים ביחס למציאות הכל כך מעורערת.

חודש אדר שמתחדש עלינו השבוע הוא חודש שהנפש שלנו מחכה לו במיוחד. הילדים מחכים לתחפושות, למשלוחי מנות ול"יום ונהפוך הוא" שהם יגידו למורים בבית הספר מה לעשות, והמבוגרים מחכים להכיר באפשרותו של לקב"ה לפעול ניסים דרך מהלכים פוליטיים וטבעיים כפי שעשה עם יהודי שושן הבירה ושאר יהודי מדינות המלך, ולמסוגלותו של חודש אדר להפוך יגון לשמחה, אבל ליום טוב.

(תרומה תשפ"ג)