תושבי א"י מתפללים על בני הגולה במקומות הקדושים ומקיימים מצוות יישוב הארץ גם עבור בני הגולה, ובני הגולה תומכים בהם כלכלית
מספרים על רבי ישראל מראדין, "החפץ חיים", שתכנן לבנות בניין חדש לישיבה. הגיע אליו איש עשיר מאוד והציע לשלם את כל העלות ובתנאי שהבניין ייקרא על שמו. החפץ חיים סירב בנימוס לתנאי זה. הוא הסתמך בסירובו על הנאמר פרשת השבוע "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". התורה מספרת לנו כי ההתלהבות של כלל ישראל לתרום לבניית המשכן הייתה כל כך גדולה עד שמשה נאלץ לצוות על הפסקת זרם התרומות: "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש" וכל זאת, כיוון שלא היה בכך עוד צורך. עם ישראל כולו התגייס בחדווה עצומה לבניית המשכן ולכן כולם הרגישו שזה המשכן שלהם. לא מדובר רק בתרומה כספית, אלא גם בהתגייסות למלאכה עצמה. גברים ונשים היו שותפים לבניית המשכן. מרקמה ועד בניין.
רש"י מביא על המקום כי תרומת הציבור התבטאה ב-יג' דברים: זהב, כסף ונחושת. תכלת וארגמן, תולעת שני ושש ועזים, אילים, תחשים, שיטים, שמן וסמים. ועל כך מוסיף ה'חזקוני' כי הבשמים נכללים בשמן הואיל ואינם נראים בעין. לעומת זאת, נשיאי ישראל הביאו את האבנים – אבני החושן.
ספורנו כותב כי פירוש הכתוב 'מאת כל איש' – שיש פה ציווי שלא לגבות בכוח הזרוע, אלא אך ורק מרצון. ציווי זה ניתן לגבאים והיה בו מסר גם לעתיד, שלא לגבות תרומות בכוח, אלא אך ורק מרצון. יחד עם זאת, מה שקרה בפועל הוא, שהעם תרם כל כך הרבה שלא נותר לנשיאים לתרום אלא את האבנים בלבד.
המשמעות העמוקה של הפסוק היא, אפוא, שיש עניין גדול של תחושת שייכות. הקב"ה רצה שכל איש ואשה מישראל יחושו קרבה ושייכות למשכן. ככל שתגבר תחושת השייכות, כך תגבר ההשפעה של מה שקורה במשכן, עבודתו והנהגתו על עם ישראל.
במשך שנות הגלות הארוכות, היו גבאי צדקה ושד"רים [שליחים דרבנן] מסתובבים בקהילות ישראל וגובים כסף עבור יהודים ששמרו על 'משמרת הקודש' בארץ ישראל. במאות ה- 18 וה-19 צמחו קהילות שלמות בא"י שחיו מכספי 'החלוקה' – חלוקה של כספי תרומות של יהודי הגולה בין לומדי התורה בא"י. החלוקה ביטאה גם ערך של שיתוף בני הגולה ביישוב ארץ ישראל: תושבי ארץ ישראל מתפללים על בני הגולה במקומות הקדושים ומקיימים מצוות יישוב הארץ גם עבור בני הגולה, ואילו בני הגולה תומכים בהם כלכלית.
בין גדולי התורמים ליהודי א"י במאה ה- 19 היה משה מונטיפיורי. הוא היה תורם מסוג אחר. תורם אידיאולוגי. מונטיפיורי לא הסתפק במתן כספים לנזקקים, אלא פעל למען יישוב א"י וחינוך לפרנסה מעמל כפיים. לשם כך הקים מפעלים, כמו בית חרושת לאריגה ובית דפוס, רכש אדמות לטובת עבודה חקלאית בגליל ואף פרדס גדול מצפון ליפו [על אדמותיו שוכנת כיום שכונת מונטיפיורי]. במעשים אלה התעמת מונטיפיורי עם כמה קנאים בירושלים אשר ראו בפועלו סכנה לחינוך התורני. הם חששו כי החינוך לעבודה יצרנית יגרום לעזיבת התורה והמצוות. אבל מונטיפיורי חשב ההפך. הוא האמין כי אלה שיעבדו יוכלו ללמוד ללא דאגות פרנסה. יתרה מכך, הוא חשב כי עתידו של היישוב היהודי בא"י יהיה מובטח, אם ישכילו ללכת בדרכו.
כך כתב ביומנו בשנת 1839: "בטוחני שאם יוכתרו תוכניותיי בהצלחה, יפקדו האושר והשפע את ארץ הקודש… והיה אם תאושר בקשתי זו [לייסד ביישוב עבודה חקלאית נרחבת] אייסד עם שובי לאנגליה חברה לעיבוד האדמות ולעידוד שיבתם של אחינו מאירופה לארץ ישראל" [שלמה אלברטו נכון, חיים בשירות היהדות- משה מונטיפיורי, ע' 66].
ידו של מונטיפיורי הייתה בכול. הוא היה מאלה אשר נחלצו למען נפגעי 'עלילת דמשק' 1840 והצליחו לגרום לשחרורם מהכלא. הוא יזם את בניית גדר האבנים מעל לכותל על מנת למנוע זריקת אבנים על המתפללים, הקים את טחנת הקמח המפורסמת בירושלים וכמובן את השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה – משכנות שאננים. פעולותיו הרבות עלו למונטיפיורי אלפי ליש"ט. רבים מהמפעלים לא החזיקו מעמד, אך הוא לא התייאש לרגע.
מונטיפיורי לא תרם רק מכספו הפרטי. הוא הצטיין בגיוס כספים מיהודים עשירים ברחבי העולם. הוא הייטיב להעניק להם תחושה של שייכות להקמת מפעל גדול של שיבת היהודים לציון.
תרומתו הרבה ומסירותו למען יהודים בעולם בכלל, ובא"י בפרט, הקנו לו, ובצדק, מעמד של כבוד בשורה הראשונה של התורמים למען יישוב ארץ ישראל.
יעקב ספוקויני
