יעקב ספוקויניבפרשת נח נכרתה ברית עם כלל האנושות, ואילו בפרשתנו הצטמצמה הברית ונכרתה עם אברהם לבדו. למעשה, מדובר בשתי בריתות: האחת ברית בין הבתרים, והשנייה ברית מילה. בפועל, זו אותה הברית המבדלת את אברהם וזרעו מכלל האנושות.
בתחילת הפרשה מבטיח ה' לאברם "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" [יב, ג], והבריתות המופיעות אח"כ נראות כשלב נוסף בבחירת אברהם להיות אבי האומה שאומצה בידי הקב"ה. בחירת אברהם איננה מנומקת בפרשה, ולדעת הרמב"ן הסיבה לכך היא שמעשיו מדברים בעד עצמם.
את הפסוק בהפטרה "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ" [ישעיהו מא, ב] מסביר הרד"ק באופן זה: "והוא אברהם אבינו שהעיר אותו הא-ל לצאת מארץ מזרח, שהייתה ארץ מולדתו… בכל מקום שהיה הולך שם היה קורא צדק ואמת… שהיה אומר להם עזבו עבודת כוכבים". הלך אברהם ונלחם על האמת שלו מול ארבעת המלכים ואחרים, בחרבו ובקשתו. לא קל היה לאברהם לעלות לארץ ולהתיישב בה, והוא עמד בגבורה בקשיים הללו. מעשה אבות סימן לבנים, שעמדו בכל הקשיים בראשית ההתיישבות הציונית בא"י.
מתיישבים רבים עלו לארץ לפני פרוץ הציונות, והשלטון הטורקי אז לא התנכל להם. לעומת זאת, כאשר החלה התיישבות ממניעים ציוניים, הבינו השלטונות הטורקיים ששלטו בארץ כי משמעותה היא רצון להגיע למדינה, ומייד הם הערימו קשיים רבים על מתיישבי 'חיבת ציון'.
pexels-james-frid
כך למשל היה גורלם של מתיישבי זכרון יעקב על אדמת זָמַרִין. האדמה הטרשית נקנתה בכסף רב בידי יהודים מרומניה, שאגרו פרוטה לפרוטה במטרה להתיישב ולגדל גידולי שדה באדמה סלעית שלא התאימה לכך. כבר בדרך עלייתם ארצה נתקלו בקשיים, שכן השלטון הטורקי אסר עליהם להיכנס. לפיכך, התחלקו לארבע קבוצות. אחת מהן הגיעה לנמל ביירות, אך השלטונות מנעו את ירידתן לחוף. בחצות הלילה ירדו כמה משפחות בחשאי בחוף לבנוני והחלו לצעוד לעבר א"י. האחרות המשיכו להיטלטל עם הספינה בין נמלי יפו, חיפה ופורט-סעיד. בכולם לא הורשו לרדת.
סיפר בן התקופה, חיים חיסין [ 'מסע בארץ המובטחת']: "אנשי זמרין נחתו אחד אחד ושניים שניים פה ושם לאורך חופי סוריה [א"י הייתה אז חלק מסוריה]. משפחות התפרדו, ילדים נותקו מאימותיהם, מטען רב נשאר בספינה… רבים הושלכו בלילה על חוף פראי וזר, מחזיקים ילדים על זרועותיהם והחפצים על שכמם. ובנוסף לכל זה, אינם יודעים את שפת המקום ונתונים בסכנה מתמדת של שוד או התגלות לעיני המשטרה".
הדרך הלוך ושוב נמשכה כחודשיים, ובסופו של דבר ירדו כקודמיהם בחוף נטוש וצעדו ברגל לעבר אדמת זמרין. למרות הקשיים לא נשברה רוחם, והם השוו את מסעם ליציאת מצרים והתנחמו בכך שדרכם לקחה פחות זמן.
עם הנחישות הזו החלו [1882] לעבד את האדמה הטרשית, אך נתקלו בבעיות קשות של אקלים, חוסר ניסיון בעבודה חקלאית והתנכלות של השכנים הערבים. אלה שלא עמדו בקשיים עזבו, ואילו חבריהם שיגרו שליחים ומכתבים לתפוצות הגולה וזעקו לעזרה.
הרב שמואל מוהליבר מוועד 'חיבת ציון' ואחרים נסעו לפגוש את הברון בנימין [אדמונד] רוטשילד, שישב בצרפת. הם ביקשו את עזרתו, והברון נתן ביד רחבה. כשרבו הבקשות התנה הברון את המשך תמיכתו בהעברת המושבות לבעלותו ולניהולו. בנוסף, דרש לשמור על אורח חיים מסורתי במושבות. רובן קיבלו את דרישות הברון. מתיישבי זמרין קראו למושבה זכרון יעקב על שם אבי הברון.
המתיישבים נטעו עצי גפן רבים במושבות, ואף הוקמו שני יקבים להפקת יין – בראשל"צ ובזכרון יעקב. את התוצרת מכרה בשווקים רשת השיווק של הברון. הנחת העבודה הייתה כי יהודים בחו"ל יעדיפו לקנות יין מתוצרת הארץ הקדושה. כך התגשמה הבטחת ה' בברית עם אברהם "לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את" [טו, יח].
