יעקב ספוקויני"וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" [יט-כד]. רש"י משווה את מצוות נטע רבעי למצוות מעשר שני. כמו שמעשר שני "אינו נאכל מחוץ לחומות, אף זה כן. ודבר זה- הילולים לה' הוא, שנושאו שם לשבח ולהלל לשמיים". 'העמק דבר' מוסיף, כי אף שדין ה'רבעי' כדין מעשר שני, התכלית של מצווה זו שונה. התכלית ב'רבעי' היא, שיהיו הילולים לה', שיברכו את ה' "בירושלים מקור הברכה וזה יהיה לתועלת להוסיף תבואתו מאז והלאה." לומדים מכך שני דברים: "שהברכה מוסיפה השפעה בגידולי ארץ, להוסיף תבואתו מכאן והלאה" וכן "לא ליהנות לעולם בלי ברכה". לדבריו, התהלוכה שנעשית בירושלים ובה מביאים החקלאים את פרי השנה הרביעית, נעשית למען מטרה חינוכית. שום דבר איננו מובן מאליו וכשאדם קוצר את פרי עמלו, עליו ללמוד לומר לה' תודה.
pexels-tomas-malik
בשבוע הקרוב, בערב ל"ג בעומר, תתקיים כמדי שנה, מאז 1833, תהלוכת הכנסת ספר תורה מבית עבו למירון. זו תהלוכה של תודה לשושלת עבו שהצילה נפשות במהלך ההיסטוריה. הראשון שבהם, שמואל עבו עלה מאלג'יריה לצפת בשנת 1817. בימים ההם שלטה בארץ האימפריה העות'מאנית. לפי חוקי האימפריה המוסלמית הזו, לא יכול יהודי להשתוות למוסלמי ואם יש לו דין ודברים עמו, נידון הוא לפי חוקי האסלאם. ברם, יהודים מצאו פרצה חוקית והשיגו לעצמם כתב 'קפיטולציה' – זכות יתר שהעניקו העות'מאניים לבעלי אזרחות זרה, להישפט בפני הקונסול שלהם. לשמואל עבו היה חוש דיפלומטי מחודד. הוא הבין את חולשת השלטון לתעודה זרה, ניצל את אזרחותו הצרפתית והשיג לעצמו משרת 'קונסול צרפת בגליל'.
מרגע זה ואילך, התייחסו אליו השלטונות בכבוד רב. שמואל ניצל זאת לטובת בני עמו. הוא רכש אדמות להתיישבות יהודית וכן רכש את חלקת קבר הרשב"י במירון, שם הקים את מבנה הקבר הנוכחי. שמואל דאג לרשום עוד ועוד יהודים כנתיני צרפת ובכך השיג להם הגנה. בחורף 1937 פקדה רעידת אדמה את הארץ. אלפים נהרגו ובתים רבים נהרסו. בית עבו לא נפגע ושמואל ראה בכך אות משמים כי תפקידו כמנהיג לעסוק בשיקום העיר ולדאוג לחסרי הבית האומללים. בתהליך השיקום הקים עבו מחדש גם את ביכ"נ האר"י.
נכדו, מאיר עבו ירש את מנהיגותו וכישוריו הדיפלומטיים. בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה התנכלו העות'מניים ליישוב היהודי, החרימו יבולים, סוסים וכרכרות, ואסרו כל מי שנראה להם כאוהד של מחנה 'ההסכמה' הנלחם בהם. ב-1915 נאסרו 12 בחורים ממשפחות מכובדות בצפת באשמת ריגול לטובת צרפת. הרשעה באשמה כזו עלולה הייתה להוביל לגזר דין מוות. מאיר עבו החליט לקחת את הסיכון ויצא לירושלים על מנת לחלצם מעמוד התלייה.
הסכנה הייתה, שהשלטונות יחשדו גם בו, כאחיין הקונסול הצרפתי. מאיר לא הסס, נתן את מה שצריך לאנשי השלטון והצליח לשחרר את כל התריסר ולהביאם עמו בחזרה לצפת.
בתקופת השלטון הבריטי, המשיך הנין רפאל את המסורת המשפחתית וסייע בידי יהודים להתגנב לארץ דרך הגבול הצפוני. העולים עברו דרך הבית בצפת, שם יצרו חותמות מזויפות של תעודות לידה כדי להשיג עבורם אשרת שהייה קבועה בארץ. התעודות המזויפות הוסתרו בבית מנורת נפט ישנה. מישהו הלשין והבלשים הבריטים הגיעו. המפקד פתח את הארון ושלף את המנורה. לפתע נשמט מתוכה נייר מכתבים צהוב הנושא את חותמת בית המלוכה הבריטי. היה זה מכתב נרגש ששלח המלך אדוארד השביעי לחברו לספסל הלימודים מאיר עבו. הבלש קיפל את האיגרת, החזירה למנורה ואמר: "מיסטר עבו, הריני לבקש את סליחתך. אין ספק שנפלה כאן טעות איומה". הוא פקד על אנשיו לעזוב את המקום.
התהלוכה מבית עבו למירון החלה כהוקרה של קהילת צפת לשמואל עבו. משפחת עבו רואה בתהלוכה אות תודה לה' על שזיכה אותם להציל יהודים.
Yaakovspok1@gmail.com
