דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
בחופש מזיזים גבולות באופן יזום וגם באופן מתגלגל ונגרר. מה שבאמת מעניין זה האם התזוזה הזאת נשארת רק בחופש
הבדיחה מספרת על מישהו שביקש מרופא השיניים שלוש מערכות שיניים תותבות. "למה אתה צריך שלוש מערכות שיניים", שאל הרופא? והאיש ענה: "אחת חלבית, אחת בשרית ואחת שכשאני נוסע לחו"ל השיניים לא יטריפו לי את השיניים שאני משאיר בארץ". זו בדיחה קצת עצובה, לחשוב שבחופשה ובוודאי מעבר לים אפשר לפרוק עול, 'לשחק' עם דברים שבארץ לא תעשה.
האם יש מקום לחשוב ש"ארץ אשר עיני ה' א-לוהיך בה" היא כפשוטו, שבארץ ה' רואה ובחוץ לארץ לא? אבל, אם הבדיחה מסופרת כנראה יש בה אמת. האמת היא, שכשיוצאים לחופש יוצאים לחופש מכל מה שאתה מרגיש שמגביל אותך. היה נחמד אם היינו יכולים לומר שאין שום תחושת מוגבלות בחיי ההלכה, שאין תחושת עול בחיי שמירה על חוק, בהזמנות לבר מצווה כותבים היום: "בהיכנס בנינו בנועם המצוות". פעם כתבו בלי למצמץ: "בעול המצוות". ידע נער הבר מצווה כי מצווות הן עול, מכפיפות לך את הראש, שומרות אותך בתלם. אין פה שאלות של יותר מדי בחירה, יותר מדי "התחברתי" או "לא התחברתי" למצווה מסוימת. יש סט צריך לקיים את כולו, כל השאר בונוס. מי שמרגיש שזה עולה בקנה אחד עם הרצון שלו, אשריו, מי שלא, שיפשפש ברצונותיו ויישר אותם בבקשה עם החוק, אחרת התסכול שלו יהיה גדול. וחבל.
היום, כשכל התרבות המערבית סביבנו מעלה על נס ערכים של מימוש וחרות, אנשים לא מוכנים לחיות בפערים בין הרצון הטבעי שלהם למה ש"צריך" לעשות. אין אמת אחת, הכל נרטיביסטי, אין "צריך". יש "תעשי רק מה שאת אוהבת". מה שלא מרגיש לי מדויק, מה שלא "שלי" לא נכנס. 'הנשיאה בעול למרות שקשה' היא איכות נחמדה אבל היא לא ערך (יש מקומות עבודה שכשהם רואים שכתוב בקורות חיים שמישהו היה 15 שנה באותו מקום, הם מרימים גבה ורואים את זה בעין לא טובה. למה הוא לא התנסה? לא התקדם? לא קיבלו אותו למקום אחר? לא הציעו לו עוד דברים?) ובכלל, כשמשהו נחווה כעול – האם זו סיבה לשחרר אותו? אולי לשאת בעול למרות קושי, זה ערך? אולי כבר לא? אולי חלק מתהליך של גאולה הוא להרגיש קלות ושחרור וחיבור עמוק למה שלקחת על עצמך לעשות?
חופשה, בין בארץ בין בחו"ל, מזמנת שאלות שכאלה. שאלה גדולה שבציבור שלנו מתמודדים איתה לדוגמא היא, שאלת הים. אולי לחוף מעורב לחלוטין ובהגדרה כמו פרישמן בתל אביב לא הולכים אבל לאיזה חוף כן הולכים? חוף שמוגדר כנפרד לגמרי? חוף שבעצם אסור לרחצה ומגיעים לשם בודדים, ונמצא פינה עצמאית למשפחה שלנו? ואם יבואו עוד אנשים אז נלך? ומה עם מעיין? ואם יהיו שם אנשים שלבושים לא בצניעות? האם רק נשים בבגד ים זה נקרא לא צנוע? ואולי נבקש מהן ללבוש משהו? אם נבקש יפה זה יפה? ומה עם גברים בבגד ים? ואם אנחנו רק בנות במשפחה? ואם הבנים שלנו קטנים? עד מתי זה קטנים? ואם אנחנו עסוקים בשלנו ולא באנו להתערבב ולפטפט ומי שנמצא שם אז אהלן וסהלן , זכותו וזכותי ונמצא איזה עמק השווה בתוכנו מה אני יכול לספוג ומה כבר לא?
ומה עם הצד השני של הסיפור הזה? גברים שבאו לטבול במעיין כי זה יותר כיף לטבול בטבע ולהרגיש את הרוח והשמש על הגוף מאשר במקווה בריח של אקונומיקה של המועצה הדתית, זה באמת יותר כיף אבל אין בארץ מספיק מעיינות בשביל לקבוע מציאות בשטח, להתחיל להתפשט ולהוציא משם את כל הבנות והמשפחות שיושבות שם בהמוני גלגלי הים שלהם.
"שאלת הים" היא דוגמא להבנה שבחופש מזיזים גבולות באופן יזום וגם באופן מתגלגל ונגרר. מה שבאמת מעניין זה האם התזוזה הזאת נשארת רק בחופש ומתאפסנת בארון עם בגדי הים עד החופש הבא או האם התזוזה הזאת היא עוד מסמר בארון לצורה החדשה של מי שאתה נבנה להיות?
(שופטים תשפ"ב)
