"אתה מדבר מפוזיציה"

הבה ניתן אמון האחד בשני שכל אחד מבקש את הטוב

"אתה מדבר מפוזיציה; אתה ביביסט; אתה רל"ב; אתה פריווילג; אתה ימני קיצוני; אתה שמאלני קיצוני; אתה בוגד; אתה פאשיסטי; בעבר לא אמרת שום דבר על אותו המקרה; אתה מקבל כסף מהקרן החדשה לישראל; אתה מקבל כסף מתורמים עלומי שם אוונגליסטים; אתה רוצה להתחנף לאמצעי התקשורת השמאלניים; אתה רוצה להתחנף לאמצעי התקשורת הימניים; חחח; אתה מסית; אתה מוסת; פייק ניוז", ועוד אין ספור ביטויים מעין אלה הפכו לדבר שבשגרה.

זה אוסף מקוצר של אופי השיח המתקיים היום. המכנה המשותף של כל המשפטים האלה הוא שהם כוללים בתוכם "תביעת השתקה", לאמור: הם שוללים את זכותו של הצד השני בכלל להביע עמדה, או קובעים מראש שעמדתו לא לגיטימית, ועל כן אין שום צורך להקשיב לה ולהתבונן האם היא נושאת אמירה משמעותית כלשהי. התחרות היא רק מי ישמיע את הדברים בקול גדול יותר, וישכנע את המשוכנעים להגדיל ולהקצין את דרכי הביטוי כדי לנצח במאבק שאין לו כל משמעות. הוא לא מזיז איש מדעתו המקורית, כי אם מבצר כל אחד במקומות בחומות גבוהות יותר.

בכך נעקרת משמעות המחלוקת ממקומה. תרבות המחלוקת היונקת עמוק משורשי הקיום מבוססת על ההנחה שאף לא אחד מחזיק בידיו את האמת כולה; על החשיבות הגדולה של ההכרה ש"כפטיש יפוצץ סלע"; על הברכה הטמונה ממחלוקת – בכך שאדם יכול לבחון האם עמדותיו יציבות דיין, האם הוא יכול להעשיר אותן מכך שהוא נפגש עם יסודות הנמצאים בצד השני; על האמון שאדם נותן בצד השני, שאף הוא מכוון לטוב, גם כשאני סובר שהוא טועה. כל אלה נמחקים לחלוטין בסגנון התנהלות המחלוקת של היום, והופכות אותה למאבק כוחני, שעיקרו כאמור השתקת הצד השני בכלים שונים, למן עלבונות וארסיות, ועד אטימות האוזן ונעילת הלב. הדבר גם נועל את האפשרות להגיע להסכמה, לשאול את עצמך כמה רחוק אתה יכול ללכת לקראת הצד השני כשאתה פוגש הליכה כזו גם אצלו; לצאת מן המחלוקת כפי שהדריכו חז"ל "ואת והב בסופה".

לא רק ליבון הסוגיות העומדות על הפרק אינו מתקיים בדרך זו אלא שהיא גם מרעילה את האווירה, ומכוונת קרע עמוק המתדרדר לתחומים רבים ונוספים. היא פותחת פתח גם לרגשות קשים של עוינות ושנאה, ומציפה גם את מקומם של אלה שמשליכים גפרור אחד ובכך מציתים יער שלם.

זהותה היהודית של המחלוקת נלמדת היטב במקורות רבים בדברי חכמים. זוהי קריאה לפחות לאלה שהיא חשובה להם להשמיט את השימוש במשפטים אלה; הבה נשוב להביא לשדה המחלוקת טיעונים הנוגעים לעניין עצמו, ונפסיק להשתיק; הבה נעשה פעולה משמעותית הרבה יותר – נקשיב לפני שאנו עונים, ונשמע את הדברים המשמעותיים הנמצאים גם בעמדות הצד השני; הבה ניתן אמון האחד בשני שכל אחד מבקש את הטוב, אם כי אנו חלוקים מחלוקת עצומה בשאלה מהו אותו טוב. משעה שנאמני ההלכה והזהות היהודית יילכו בדרך זו תהיה אפשרות להרחיב את המעגלים שדוברים את שפת המחלוקת כראוי. והיא תיהפך מקללה לברכה.

(בשלח תשפ"ג)