אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת תרומה פותחת בפנינו חטיבה שלמה של פרשות שנסבות סביב הקמת המשכן. הציווי מתחיל במנוסח בצורתו האידיאית בתחילת הפרשה "ועשו לי מקדם ושכנתי בתוכם". פרויקט לאומי אודותיו מקבלים עם ישראל הנחיות ברורות, העקרון המנחה מנוסח באופן הבא: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, כן תעשו". מקביעה זו ועד סוף ספר שמות, ימצא הקורא הוראות ברורות, מפורטות, ולעיתים מייגעות, שכן עניינן בשאלה כיצד יש להקים את המשכן וכיצד יראו כליו.
אחת השאלות המרכזיות שהעסיקה את חז"ל ופרשני המקרא היא הסוגייה מתי בעצם צוו בני ישראל על הקמת המשכן. בתשובה לשאלה זו ניתן לזהות שני זרמים מרכזיים. לפי זרם אחד הציווי על הקמת המשכן נמסר למשה כאשר קיבל את התורה בהר סיני. לפי זרם אחר הציווי על הקמת המשכן נבע מחטא העגל, לפי גישה זו אם בני ישראל לא היו חוטאים בחטא העגל, לא היינו מצווים על הקמת המשכן. כפי למשל שמשמיענו המדרש: "ועשו לי מקדש" – הטיב להם הקב"ה והקדים צרי למכתם, וצווה את משה להזהירם על עשיית המשכן וכל כליו, לכפר על משה העגל".
לא כאן המקום להכריע במחלוקת רעיונית זו, אך מתוך הזרם הסבור שהקמת המשכן אירע כתוצאה מחטא העגל, אבקש לעמוד על הסוגייה הציבורית עד כמה מנהיג ציבור צריך להיות קשוב לצרכים הציבוריים.
כאשר אנו מבקשים להעניק כח לציבור עלינו לזכור שההיעתרות לתביעת העם אינה מוחלטת. ויש מצבים בהם תדחה בקשת העם. האפשרות לפיה לא כל בקשה שמוצפת מצד העם היא לגיטימית וראויה לאימוץ, ואם היא מאומצת על ידי מנהיגי העם יש במנהיגי העם לשאת באחריות אישית מושתת על שתי דוגמאות שבהן מנהיגי הציבור נענשים על ציות לרצון העם. דוגמה ראשונה, לקוחה מהמקרה של אהרון הכהן, אשר בעקבות כך שסייע לעם ישראל ליצור את העגל כתחליף למשה, וגרם בכך לחטאם של בניי ישראל בחטא העגל. וכך אנו קוראים בספר דברים: "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו", בניסיון להסביר את פשר כעס האל על אהרון מסביר ר' שלמה יצחקי, רש"י ומנמק זאת באופן הבא: לפי ששמע לכם". וכך אנו מוצאים גם בפירושו של הרש"ר הירש שמשמיענו שהטעם שאהרון היה ראוי לעונש: "משום שלא הגיב כהלכה על מזימת החטא של העם".
דוגמה נוספת אנו מוצאים אצל שאול אשר מאבד את המלוכה רק משום שהוא ציית לבקשת העם שנגדה את הציווי האלוקי, וכך אנו קוראים: "ויאמר שאול אל שמואל חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך כי יראתי את העם ואשמע בקולם". לגירסתו של שאול חטאו נבע לנוכח רצונו לקיים את רצון העם. ובתגובה משיבו שמואל: "ויאמר שמואל אל שאול…מאסתה את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל".
מכאן שהיעתרות לבקשת העם אינה מוחלטת, ויש פעמים שרצון העם לא יקבל הכרה ותוקף ציבורי. אם נבקש לנסח את הדברים הרי שאין מתאים מדברי התלמוד שמשמיענו: "ששאלו שלא כהוגן ניתן להם שלא כהוגן…ששאלו כהוגן ניתן להם כהוגן". לאחר שעברנו את מסוכת הלגיטימיות של הבקשה ונחיצותה לחברה. השאלה כיצד נכון לפעול במציאות מורכבת. הרי לא הכל בכל תביעה ציבורית מסכימים. ולכן את התביעות הציבוריות הלגיטמיות ניתן לחלק לשלושה מצבים. הראשון כאשר מתעורר צורך חברתי אחיד ומוסכם לתיקון עניין מסויים. השני כאשר קיים צורך החברתי נתון במחלוקת והשינוי המוצע תואם את דעת הרוב, המקרה השלישי הוא מקרה הפוך בו הצורך החברתי נתון במחלוקת והשינוי המוצע תואם את דעת המיעוט. נבחן את הנכון בכל אחד מהמצבים.
הסכמה ציבורית
מקרה זה הוא המקרה הקל. מקרה בו כל העם מסכים בצורה רחבה במהלך, בצורך בשינוי, או בהקמה של מוסד או מנגנון חדש. דוגמה למציאות כזו אנו מוצאים בנאום האחרון של משה בספר דברים, כאשר משה מתאר את בקשת העם במדבר לצאת ולרגל אחר יושבי הארץ לפני הפלישה והכניסה לארץ המובטחת, וכך אומר משה: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן". על דרישה זו שמגיעה מצד כל עם ישראל ממשיך משה ואומר: "וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט". מסביר האבן עזרא, מפרשני המקרא: "וייטב הדבר בעיני – בעבור שכולכם הסכמתם". לפי הבנתו של האבן עזרא משה היה נכון להיעתר לבקשת העם משום שבקשה זו היתה מוסכמת על כל העם. כך גם מבאר הרב נפתלי צבי ברלין, הנצי"ב, באומרו: "לפי הפשט משמעות כולכם שבכאן בהסכמת כולכם".
דוגמה נוספת ניתן למצוא מבקשת העם משמואל להמליך עליהם מלך, תגובת האל לבקשת העם: "ויאמר ה' אל שמואל שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם".
הצורך להיעתר לרצון העם אינה בבחינת פחיתות כבוד ומעמד למנהיגות נהפוך הוא, זו עיקר גדולתו, כמאמר התלמוד: "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, קל וחומר קטנים לגדולים…מתוך שהגדולים נשמעים לקטנים – נושאין קטנים קל וחומר בעצמן"
יחסי מיעוט ורוב
נפתח בתזכורת קצרה על יחסי הכוחות שבין הרוב והמיעוט במרחב הציבורי. לשם כך נזכיר את העקרון לפיו החלטות יש לקבל בהתאם לדעת הרוב נלמדת מהעיקרון עליו קראנו, בפרשת משפטים, והקובע "אחרי רבים להטות". נאמר בהקשר של בתי משפט והכרעות במקרה של הרכב שיפוטי. אולם עקרון זה חלחל גם לתחומים נוספים, ובניהם גם אל תחום קבלת החלטות בעניינים ציבוריים. כך למשל מניח ר' משה איסרליש בפסיקתו: "כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמן, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב".
כך גם פוסק ר' מיכל אפשטיין, מחבר הספר 'ערוך השולחן, שקובע גם הוא: "אנשי העיר בררו נבחרים שיעיינו בצרכי העיר הולכין אחר רוב דעות מהנבחרים".
אל מול הקביעה לפיה יש לבכר את דעת הרוב. מצינו את העקרון שמניח לנו רבינו אשר, הרא"ש בתשובותיו, וכך הוא קובע: "ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים. דאם [=שאם] לא כן לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם, לכן אמרה תורה בכל דבר הסכמה של רבים אחרי רבים להטות". יתרה מזו מניח הרב חיים ברלין, בנו של הנצי"ב מברלין, בתשובה שהוא כתב: "נודע שכל עניני הציבור בכל קהלות ישראל נחתכין על פי רוב דעות וכאשר יחליטו לשם שמים כן יקום. ואם נמצאו מיעוט בני העיר המנגדים להחלטת הרוב מה שהחליטו לשם שמים על פי דין תורה, עליהם כתב החתם סופר ז"ל…שלא כדין הם עושים ומצערין הציבור ועתידין ליתן את הדין".
ולכן כאשר מדובר במציאות של בקשה שמשקפת את רצון רוב העם הרי שיש להיעתר לה, מכח העקרון לפיו שיש ליתן עדיפות להחלטה שמשקפת את רצון רוב העם. כמובן שגם החלטת רוב העם אינה אבסלוטית ונתונה לביקורת ולא כל החלטה ראוי לאמצה.
כאשר המיעוט מבקש להכיר בצרכיו, ולהיעתר לבקשותיו, כאן יש להבחין בין שני מצבים. בין מצב בו החלטת הרוב אין בה כדי לכפות על הרוב את דעת המיעוט במקרה כזה לא מצינו עקרון ציבורי שמעניק כח למיעוט לכפות דעתו על הרוב. לבין מצב בו המיעוט דורש להכיר בזכותו ובקבלת דעתו לא יהיה כדי לפגוע בדעת הרוב, מקרה שדומה לסיפור המקראי של טמאי מת שלא יכלו לקיים את פסח במועדו וביקשו שלא תקפח זכותם, בעקבות בקשתם נקבע פסח שני שמיועד לאנשים מסויימים שנבצר מהם לקיים את חג הפסח במועדו להשלימו בפסח שני, במקרה כזה אין כל מניעה שהרוב יכבד את רצון הרוב.
צא ולמד
פרוייקט המשכן, מבקש ללמד על האיזון הראוי שבין הקשבה לצורך הציבורי לבין ההיענות לו. אם נשאר נאמנים לזרם הרואה במשכן הכרח שנולד לאחר חטא העגל, שכן ועל פי האידיאל התורני העבודה היא לאל מופשט, הצורך בעבודה לצלם, לצורה, לתבנית או למשהו גשמי לא רק שאינו מותר אלא הוא עבירה כה חמורה שהיא נכללת בין העבירות עליהם נאמר 'ייהרג ובל יעבור'. אולם משבקשה מעין זו אינה מתיישבת עם טבע האדם שזקוק למוחשי הרי שיש צורך במציאת תחליף מותר. כזה שמחד גיסא יתן מענה לצורך האדם ומאידך גיסא לא יהווה איסור. איזון זה מתקיים כאשר הריבון, ובמקרה דנן ריבונו של עולם, מתרגם את רצון העם לבניית משכן שאם מיישמים, מתכננים ומקימים אותו בדיוק בהתאם לתוכנית האלוקית הרי שהוא יכול ויהא בבחינת מקדש אלוקים.
במילים אחרות, דרישת העם ורצון העם, אינה יכולה להתקבל ולהיות מיושמת כפי שהיא, אלא עליה לעבור את המסננת של הריבון, שיתבקש ליטול את אותו צורך ולזקקו לתכנית כוללת מקיפה ומדוייקת, אחרת רצון העם, הבוסרי, יכול ויוליד עוול חדש.
עיון במקורות המשפט העברי יש בהם כדי להטוות דרך בשאלות העומדות על סדר היום הציבורי ובדרך הכרעתן.
(תרומה תשפ"ג)
