מהותו של מנהיג ומחנך

שלושה עניינים עיקריים בולטים בפרשת תצוה. שניים בנוכחותם ואחד בהיעדרו. מן הדברים הידועים הוא ששמו של משה רבנו אינו מופיע בפרשה לקיים את דברי משה בתפילתו "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ", זאת דווקא בשבוע שבו חל תאריך פטירתו של משה רבינו בז' באדר, כאילו ביקשה התורה לדחות כמה שאפשר את מילוי דבר זה של הצדיק כמה שאפשר, וכך כאשר תם מחזור השנה מאז שנאמרו דבריו, מתקיימים הם. שני הדברים האחרים הם עניין שמן הזית להעלות נר תמיד והעניין של בגדי הכהונה שמופיע בהרחבה גדולה.

כידוע, יש קשר הדוק בין העניינים. בפרשתנו כתוב: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". נוסח דומה, אבל שונה, מופיע בתורה, כמעט מילה במילה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד".

ההבדל ברור, והוא ההבדל היחידי: היות ואין שמו של משה יכול להופיע בפרשה, אי אפשר להתחיל ב"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר". משום כך, גם קשה להתחיל במילת "צו" ולכן אומר הפסוק "ואתה תצוה". מאן ואילך, שני הפסוקים הם לגמרי זהים. אבל קשה גם לומר שיהיה איזה שהוא אילוץ חיצוני לתורה שיגרום לכך שסגנונה ישתנה ממה שהיה צריך, ולכן עלינו להבין כי מלכתחילה היה צריך שיהיה כתוב "ואתה תצוה" דהיינו שהיה צריך להדגיש את מרכזיות אישיותו של משה רבנו בענין שמן הזית למאור.

האור הינו דבר המלווה את משה מלידתו. אמרו חז"ל כי "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" שאמרה אמו היה בגלל שראתה שנתמלא כל הבית אור בלידתו, "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב". גם בעניין זה, כמו בהמשך בענין בגדי כהונה, מדובר על כך שמשה צריך לא רק לשמש כדוגמה, אלא שזו אחריותו לגרום לכך שאחרים יהיו מסוגלים, להתעלות כדי להשיג מה שאצל משה נראה כמובן מאליו. ואכן, זאת המשימה המוטלת על המנהיג ועל המחנך, שאת מה שהוא בעצמו היה יכול לעשות, הוא הדבר שעליו להביא את חניכיו לעשותו, אך זאת רק ע"י שמלווה אותם (משה הוא לוי) עד שתהא שלחבת עולה מאליה – לא פחות, ולא יותר, אסור לו למחנך לכפות עצמו על תלמידו, אלא רק ללוותו בתהליך אותו צריך החניך לעבור בעצמו ומעצמו.

גם לגבי בגדי כהונה אנו נפגשים עם ענין דומה. כתוב בתורה: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". כל הפסוק הראשון נראה כמיותר להבנת הענין של מה שמוטל על משה לעשות, והיה אפשר לבטא את שני הפסוקים האלו בפסוק אחד, כגון: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָּנָיו אִתּוֹ לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן" או כדומה.

מתברר לנו, אם כן, שעיקר משמעות הפסוק צריך להיות דוקא במה שאינו מופיע ב"נוסח המקוצר" שלנו, דהיינו "הַקְרֵב אֵלֶיךָ" מחד, ו"מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מאידך. יש להבין כי רק את מי שרחוק צריך לקרב. כדי שיכנסו לכהונה צריכים אהרון ובניו להתקרב אל מדרגתו של משה. וזה בדיוק מה שיאפיין את אהרון "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", שזו מידתו וכפי שכבר אמרנו בשנים קודמות, לא שהיה אהרן אוהב את הבריות בגלל שמתקרבים לתורה, אלא שהיה אוהב את הבריות בסתם, "היה אוהב כל יהודי באשר הוא יהודי", ואותן הבריות בזכות אהבתו זו של אהרן כבר היו מתקרבים לתורה מעצמם. אבל יש גם לדאוג לכך שעצם קירובם אל משה לא ירחיק אותם מבני ישראל כי אז לא תועיל הכהונה לכלום. לכן כתוב מתוך בני ישראל, כלומר שהבחינה של מתוך בני ישראל תישאר תמידית, לא שיצאו משם ונוצר ניתוק אלא שיתאפיין בהיותם בתוך בני ישראל, שהרי הסכנה הגדולה ביותר של המנהיג הוא שיתרומם מעל בני ישראל, בהרגשת רוממות עליהם, בכדי שהמנהיג המחנך יוכל לפעול את פעולתו עליו להישאר בתוך בני ישראל, ולא לנהוג בהם מנהג שררה וכד'. כמו כן אומרת לנו אמירה זו על היות הדבר חייב להיות מתוך בני ישראל, שהתנופה להיות מתקרב אל משה צריכה להיות נובעת דווקא מבני ישראל עצמם. זאת אומרת שמוטל על משה שיגרום לכך שעל אף שהכל תלוי בו ובגלל שהכל תלוי בו, היעדרותו לא תבטל חלילה את כל בנינו אלא שלהיפך היעדרותו תגלה את נוכחותו התמידית שזה מעיד על הצלחת מפעלו.

(תצוה תשפ"ג)