פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בדור ה"גאונים", יש גם אינפלציה של "צדיקים". על כתר מלך הצדיקות העולמי עשויים להתחרות בימינו מועמדים אין ספור. לא ל"ו צדיקים, אלא ככוכבי השמים לרוב.
יש מהם צדיקים לשעה, ויש שרואים עצמם צדיקים לדורות. יש מהם צדיקים "קטנים", מסלסלים בפאותיהם, תופשים מלאכים, תולים תכלת בציציותיהם ומראים אותה לעין כל, מסגפי סיגופים ומעלי קמיעות.
ויש מהם הרואים עצמם צדיקים גדולים, שלפניהם ולאחריהם לא יהיו כמותם. מבקשים הם שהכל יראו את האור הזרוע בעיניהם, ואם לא יראו – הם כבר ידאגו לזה שיראו.
צא ולמד, שבכל מקורותינו הקדומים רק מתי מעט זכו לתואר זה. יוסף הצדיק ולא משה רבנו הצדיק; נח איש צדיק ולא אברהם אבינו. ולא חס ושלום מפני פחיתות מעלתם או ערכם של אחרונים. אינפלציה של צדיקים, מוזילה את ערך הצדיקות, והופכת את מהותה ותכניה למטבע שחוקה העוברת לסוחר.
באמת אמרו, לא כל "צ-דיק" (במלעיל), אכן צדיק (במלרע) ורודף צדק הוא. בניגוד לכמה "צדיקים" בני ימינו, הצדיק האמיתי אינו זקוק, לא לדובר ולא ליחצ"ן, לא ל"חצר" ולא לעיתונאי חצר.
שומר הוא את צדקותיו לעצמו, בצנעה, ומעשיו מדברים בעד עצמם. ולא לחינם כבר הורונו חז"ל, ש"אין עושים נפשות [=מצבה] לצדיקים, דבריהם הם הם זכרונם". והוסיפו: צדיקים אומרים מעט (ועושים הרבה), שהרי לא המדרש עיקר, אלא המעשה.
את הדגשת הפסוק, ש"איש צדיק תמים" היה נח "בדורותיו", דרשו כידוע חכמים בשתי פנים, לשבח ולגנאי. פירוש מקורי אחר לביטוי נדיר זה הציע אמו"ר, הרב מנחם הכהן בעל "תורת עם". לדבריו, התואר המשולש "איש צדיק תמים", מכוון כנגד "דורותיו" של נח, שלוש התקופות בהן ראה עולם בנוי, וחרב ובנוי.
בדור הראשון, בשחר ימיו, נקרא – כנאמר בסוף פרשת בראשית – "נח" סתם, ללא תואר ושם מיוחד, לפי שהיה "איש", אדם ככל האנשים, שאינו מתהדר או מתייהר בכתר צדיקות. בדור השני, דור המבול, כשכל העולם היו רשעים, היה הוא צדיק. ואילו בדור השלישי, לאחר החורבן הנורא, היה נח "תמים", נותר באמונתו ולא שקע בתהומות הייאוש והכפירה.
דיוק נוסף בפסוקים מלמד שבשלישית, לאחר המבול, שב נח לשמו הראשון: "נח", הא ותו לא. גם אברהם אבינו, אינו מתבקש להיות עוד "צדיק", אלא תמים בלבד: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א). ללמדנו: לאחר שמביא הקב"ה מבול לעולם, לאחר שואה שבה נמחה כמעט היקום כולו ורק מתי מעט שורדים, קשה להמשיך ולדבר על "צדיקים". והרי הלב תוהה ומתלבט: אם אמנם צדיקים הם, מה טעם חרב עולם בימיהם? מכאן ואילך, אין לו לאדם אלא להיות "תמים", אל ידרוש במופלא ממנו.
ר' משה פינשטיין, הסב את שימת הלב לכך שהתורה מקדימה "איש" ל"צדיק תמים", ללמדנו שלפני שאדם מתיימר להיות "צדיק תמים", עליו להיות בראש ובראשונה "איש", מענטש, היודע להתהלך עם הבריות. שאם אין דרך ארץ – תורה מנין? וכבר אמרו חכמים הראשונים, שלא לחינם אומרים אנו בראש התפילה "לעולם יהא אדם". והנצי"ב הוסיף ב"העמק דבר" שזהו ההבדל בין סתם "צדיק" לבין "צדיק תמים", שהראשון נותן דעתו רק למצוות שבין אדם למקום, ואילו השני נותן דעתו גם למצוות שבין אדם לחברו.
ויש רגליים לדבר ששורש ה"צדיק" ושורש ה"צדק" – ממקום אחד יהלכון. צדיק שדואג רק לאנשי שלומו, לחסידיו ולנותני מנחתו, ואינו כורה אוזנו ופותח לִבּוֹ לעני ולגר, ליתום ולאלמנה בחברה שבה הוא חי, ודואג שתהא צודקת, לאו צדיק אמת הוא.
ועוד למדנו מפרשת "איש תמים", ש"מעשה בנים – סימן לאבות הוא". "תולדות נח", סימן הם למידת "איש צדיק תמים שבו". צדיק אמת, אינו צדיק לדורו בלבד, אלא "בדורותיו", זכרו לברכה, וצדיקותו עומדת לעד ומשפיעה לא רק על דורו אלא גם על דורות שאחריו. וכבר פירש רש"י: "אלה תולדות נח – תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים", שלא ייחוס אבות עושה אדם לצדיק, אלא מעשיו הטובים.
(נח תשע"ח)
