הרבי המחנך

רבי קלונימוס קלמיש שפירא, הידוע בכינויו הרבי מפיאסצנה, כיהן כאדמו"ר ורב בפיאסצנה והקים ישיבה לצעירים בוורשה שנועדה להציל את חינוך הדור הצעיר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הוא נודע כהוגה חסידי דגול, והתפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי ("חובת התלמידים"; "הכשרת האברכים").

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פעל רבות בגטו וורשה לטובת קיום החיים היהודיים. למרות שאיבד בימים אלה את בנו, כלתו, גיסו ואמו, סירב להצעות שהוצעו לו לברוח מהגטו ולהינצל. לבסוף, נרצח בידי הגרמנים ב-ה' בחשוון התש"ד (שיחול השבוע ביום שני). אחיו היה רבי ישעיהו שפירא, האדמו"ר החלוץ.

מתוך דמותו והגותו של הרבי, עולה אוריינטציה חינוכית חזקה ומקורית. נביא טעימה קצרה ממנה:

מרכזיות הרגש בנפש האדם ובעבודת ה'

"נפש האדם אוהבת להתרגש, לא של שמחה לבדה רק גם… אוהב האיש לראות מראות איומות, ולשמוע מעשיות נוראות עד כדי לבכות כדי להתרגש על ידן. חוק וצורך הנפש היא כשאר חקותיה וצרכיותיה. לכן, רק האיש שמשלם חקה זה בעבודה ובהתרגשות התורה והתפילה שומר נפשו. מה שאין כן מי שעבודת קדשו בלא התרגשות היא, או שתבקש לה הנפש התרגשות אחרות זולות אף של עברה להשלים חקה, אז שסוף כל סוף תחלה אחת ממחלות הנפש מחוסר אחד מצרכיותיה" (צו וזרוז ט)

חשיבות הכרת האדם את עצמו

"ואם אין האיש, הפרטי, מובדל לעצמו, רק מין לבד, לא שייך בחירה אצלו ולא רצון פרטי… והסתכל נא בנפשך האם הוצאת אתה את אמיתית עצמך. האם איש פרטי אתה לעצמך, או רק חלק מן המין, מין האנושי, כהצמח והבהמה, שבכל אישיותם רק חלק המין הם" (צו וזרוז י)

שימוש בדמיון מודרך בעבודת ה'

"אם רצונך לעבוד את ד׳ ולהעלות את עצמך מעלה, ולא תעמוד בשנת השבעים לחייך כביום הבר־מצוה שלך… בכל שנה עשה לך מטרה, צייר בעצמך, אם שמך ראובן למשל, איזה ראובן תהיה בשנה הבאה… ואם הגיעה שנה הבאה… ולא הגעת אפילו לקרסולי הראובן של שנה החדשה, יהיה בעיניך שחס וחלילה חס ושלום לא הארכת ימים. כי רק הראובן אשר לפני שנה או אשר לפני עשר שנים חי, ולא הראובן של שנה זו. ואברהם זקן בא בימים, אברהם של היום, היה של היום, ולא האברהם של אתמול" (צו וזירוז ב)

בשנים האחרונות, האמרה שבה נתפרסם הרבי מפיאסצנה יותר מכל היא זו שהיה אומר לחסידיו: "הדבר הכי גדול בעולם זה לעשות טובה למישהו אחר"!