פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת השבוע, כמו גם חג החנוכה שמשתלב בה, יכולים ללמדנו פרק מאלף במעשה אבות ובנים. ראשית הפרשה מדגישה: “אלה תולדות יעקב – יוסף". ללמדנו שכל "תולדותיהם" של צדיקים, של "יעקב", אינן שוות דבר אם אין אחריהן "יוסף", דור שממשיך את השלשלת ובונה קומה נוספת על זו שבנו אבותיו. לפיכך פותח הכתוב ומדגיש: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". כשם שיעקב המשיך את דרכו של אביו, כך גם יוסף. כל אחד בונה לו עולם משלו, בעל מאפיינים וייחודיות משלו, אך כולם מצטרפים יחדיו, כחוליות בשרשרת, לדרך האבות.
לא אחת עשוי דור הבנים לטעות ולחשוב ש"כוחו ועוצם ידו" יצילוהו מכל אותן גזרות ורדיפות שמהן סבלו הוריו. "וישב יעקב – ביקש יעקב לישב בשלווה" (רש"י). יעקב דימה שהנה הגיע הוא "אל המנוחה ואל הנחלה". הקים לו מדינה משלו בארץ ישראל, בנה תעשייה מפוארת, פיתח טכנולוגיה חובקת זרועות עולם.
באה התורה ומזכירה לנו: "אלה תולדות יעקב יוסף". לא רק "יעקב" הנודד, הנמלט משונאיו, צפוי לרדיפה ולסכנת מוות, אלא גם "יוסף". לכאורה הוא "משנה למלך" עם מרכבות וארמון וצבא של משרתים. זה כבר השתחרר מה"גלותיות" והכניעה המלווה אותה והפך להיות דעתן רב כוח הבטוח בעצמו ובעוצמתו הכלכלית והשלטונית. אבל מתחת לפני השטח, ממשיכה לרחוש אותה שנאה שמפעפעת מראשי העם ועד לאחרון יושבי הקרנות, מאיימת לכלות כל יהודי הנקרה בדרכה, ושולחת קרני שנאה לכל "יוסף" שנקרה בדרכה. "כל מה שאירע לזה – אירע לזה. זה אחיו שונא אותו, וזה אחיו שונא אותו" (בראשית רבה, פד).
כך במעשה יעקב ובניו, כך במעשה בית חשמונאי. ה"נס" – הדגל הגדול של חנוכה, אומר בעל "תורת עם", מתבטא במשפט הפתיחה של תפילת חנוכה: "בימי מתתיהו כהן גדול, חשמונאי ובניו". לא רק האבא, מתתיהו, מקנא את מלחמות ה'. גם בניו – "חשמונאי ובניו" – הולכים בדרכו.
הליכה זו יחדיו, אין פירושה אחידות גמורה. להפך: עיון במעשה יוסף ואחיו מלמד שלעתים אחדות חיצונית, מלאכותית, מתקתקה, אינה אלא כלי ריק, שסופו הרס וחורבן. וכך פירשו בעלי המוסר את מעשהו של ראובן: "ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור". לכאורה ראובן מופיע כאן כמושיע גדול. לעומת האחים שרוצים להרוג את יוסף, הוא מבקש להצילו. אכן, בעוד שהאחים נהגו ביושר ולא הסתירו את איבתם ליוסף, ראובן נראה, כביכול, כמי שעוטף את דבריו במילי דצדקנותא: לרצוח? לפגוע באחינו? הייתכן? בואו נסתפק "רק" בהשלכתו לבור. כזכור, לפי מדרשם של חז"ל, לא רק שבור זה היה "ריק, אין בו מים", אלא שהיה מלא נחשים ועקרבים. נקל לשער שבתנאים אלה יוסף נידון בו למוות מהיר. מכאן מודעה רבה לאורייתא, אומרים בעלי המוסר: לעתים ניתן ל"הרוג" אדם – ומבחינה מוסרית אפשר ויש בכך חטא חמור לא פחות מרצח של ממש – לא באמצעות חרב, אלא על ידי "השלכתו אל הבור", כשמגלים כלפיו אדישות, אפתיות, כשלא מתייחסים אליו בכבוד, ומותירים אותו לחסדם של נחשים ועקרבים. כשאוטמים את האוזניים, העיניים והלב משמוע את זעקת הדל, הגר, היתום והאלמנה.
קצרו של דבר: אחדות איננה אחידות. הגיוון וריבוי הדעות יפים הם לעולם, ובלבד שבסופו של דבר מתאחדים כל הכוחות למען ערכים של צדק וחירות, יושר ושלום. רעיון זה בא לידי ביטוי יפה גם בנרות חנוכה. כידוע, מכל מצוות התורה, נהגו ישראל, מקדמא דנא, דווקא בקיום מצווה זו להימנות עם ה"מהדרין שבמהדרין". אין הם מסתפקים בנר אחד, אלא מדליקים עוד ועוד נרות. לכל נר, כמו לכל איש, אור משלו, ייחוד משלו, גוון משלו. חלק מהנרות פונים לימין, חלקם לשמאל, וחלקם נותרים במרכז. אך כל עוד הם מחוברים בבסיסם, במורשת אחת, בערכים משותפים, סופם שיפיצו אור גדול בעולם.
נרות החנוכה שונים. אם הם קרובים יותר מדי זה לזה, ונראים כ"אבוקה", כאש אחת ואחידה, דינם להיפסל. הנרות צריכים להיות נפרדים, אך בה בעת עליהם לעמוד על בסיס אחד. כך, "מעשה אבות", בימים ההם. וכך, "סימן לבנים", בזמן הזה.
(וישב תשס"ד)
