הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)ביהדות, לידה קשורה גם בתהליכים לאומיים. בזמן הגלות נמשלים ישראל לעובר ברחם אמו, ושלב המעבר הוא השלב של "צירי הלידה" וחבלי המשיח. המקור למושג זה נמצא בספר ישעיהו: "כמו הרה תקריב ללדת, תחיל תזעק בחבליה, כן היינו מפניך ד'" (כ"ו, י"ז). אפילו את קצובת הזמנים דימו להיריון: "אמר רב אין בן דוד בא, עד שתתפשט מלכות הרשעה על ישראל תשעה חדשים" (סנהדרין צ"ח ע"ב).
חז"ל במדרשיהם כינו את פרק הזמן הסמוך לגאולה – תקופה של חבלי משיח. החשש מפני הקושי המלווה את התהליך מביא כמה מחשובי חכמי התלמוד לבקש שלא לחיות בזמן בו יהיו אותם "חבלי משיח", בלשון התלמוד על אחד החכמים שאמר "ייתי ולא אחמיניה" (יבוא ולא אפגשנו) (סנהדרין צ"ח ע"ב).
הנביא זכריה מתאר את המשיח כעני הרוכב על חמור: "גילי מאד בת ציון בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע והוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות" (פ"ט). החמור אינו אלא ביטוי לעיסוק הרב בחומריות בעת השיבה להקמת ממלכה ולאומיות מחודשת – עיסוק שהוא הכרחי לתהליך הגאולה.
חז"ל הגדירו שלבים שונים בתהליך הלידה, אשר הגדרתם המדויקת חשובה להלכות רבות, כגון בדין בכורה, בדין נחלה, בדין טומאת לידה, בדין ספירת שמונה ימים לברית, בדין חליצה, בדין הפלה, בחיוב שחיטת עובר בהמה, ועוד.
שעת הלידה היא הרת גורל ויש בה סכנה, וכפי שאמרו חכמים: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר" (שבת ל"א, ע"ב). הגמרא אומרת: "יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד. יצא כדרכו – עד שיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו? משיצא פדחתו" (נדה כ"ח ע"א). הגמרא שואלת: "ואיזהו רוב ראשו? ר' יוסי אומר, משיצאו צדעיו, אבא חנן משום ר' יהושע אומר, משיצא פדחתו, וי"א, משיראו קרני ראשו" (נדה כ"ט ע"א).
הרשב"א קובע: "מאיזה שעה מונין ליולדת שבעה לזכר ושבועיים לנקבה אם יצא כתיקונו כלומר שיצא דרך ראשו משיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו משתצא פדחתו… ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו" (תורת הבית הארוך, ז' שער ו'). השולחן ערוך פוסק שמיציאת פדחתו, כלומר מצחו – טמאה לידה (יו"ד, קצ"ד, י'). יש הסבורים, שאפילו לא יצא הראש לחוץ ממש, אלא שיצא חוץ לפרוזדור, אף שהוא עדיין בבית החיצון – דינו כיילוד, כלומר, מרגע הפתיחה המלאה של צוואר הרחם, והופעת הראש ברצפת האגן של היולדת. יש שכתבו, שחוץ לפרוזדור, היינו דווקא שהוציא ראשו מחוץ לתעלת הלידה לאוויר העולם (שיעורי שבט הלוי, סי' קצ"ד סעי' י', אות ב').
ויש שכתבו, שמה שיציאת הראש לפרוזדור נחשבת כלידה, אף שלא יצא לאוויר העולם, הוא לעניין טומאת לידה, ולעניין מילה לשמונה, אבל לעניין בכורה – אין הוולד כיילוד אלא לאחר שיצא לאוויר העולם (עיין נשמת אברהם חחו"מ סי' רע"ז סק"א). יש מי שכתבו, שאם ידוע שעבר זמן בין יציאת הראש לבית החיצון לבין יציאתו לאוויר העולם – יש לחוש לחומרה שמא הוא כבר נחשב כנולד. אם יציאת הראש לבית החיצון הייתה בערב שבת, אף על פי שהתינוק יצא לאוויר העולם בשבת – יש לדחות את ברית המילה ליום ראשון (שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' ע"ז).
