קורבן התמיד ועלילות הדם שלפני פסח

"וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַ-ה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" [כט- לח – לט].

קורבן התמיד הוא בעל משמעות מיוחדת. המלבי"ם בפרשת פנחס מסביר כי קורבן התמיד בא לבטל את פולחן עבודה זרה לשמש. בבוקר, עם הזריחה, היו הפרסים מקריבים קורבנות לצד מזרח ובערב לצד מערב. כנגד זה "ציווה שהם יפנו כנגד היום ואחוריהם אל השמש. שתהיה השחיטה בבוקר על קרן מערבית ובין הערביים על קרן מזרחית שהוא התנגדות אל היום ועבודת השמש" (מובא בתמיד דף לא:).

קורבן התמיד, שהוחלף לאחר החורבן בתפילות שחרית, מנחה וערבית, מיוחד בעצם היותו תמיד. הקביעות והעקביות של עם ישראל בדבקותם בתורה ובמצוות, הן המאפיין העיקרי של היהדות לאורך הדורות. דבקות זו עוררה את קנאתם של שונאי ישראל. פעמים רבות העלילו עלילות על מנת להסיט את עם ישראל מאמונתו ולגרום לו לאמץ את עיקרי הנצרות. אחת הדרכים הפופולאריות הייתה להעליל עלילות דם בתקופה שלפני פסח.

אחת מהן, עלילת דמשק 1840, היא נקודת מפנה בתולדות עם ישראל. לא עלילת הדם עצמה, אלא הדרך שבה הסתיימה.

הכול התחיל בעלילה שרקמו אנשי המנזר הצרפתי בדמשק נגד היהודים. הם ניצלו את העובדה שנזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי נעלמו לפתע בתחילת חודש אדר. הקהילה היהודית בדמשק הואשמה ברציחתם ובלקיחת דמם לצורך אפיית מצות לפסח הקרוב. האשמה זו לא התבססה על עובדות, שכן לא נמצאה שום גופה. סַפָּר יהודי שנכלא ועונה "הודה" בפשע ומסר עוד 7 "שותפים"- ראשי הקהילה. הם עוּנוּ באופן אכזרי ביותר. שניים מהם מתו, אחד המיר את דתו והיתר לא הסכימו להודות. 63 ילדים נתפסו והורעבו בכלא, כדי ללחוץ על ראשי הקהל להודות במעשה שלא עשו.

אחד מהמעונים היה הרב יעקב ענתבי שכתב: "ואז גזר השר עלי שיחתכו את ראשי… ואני סגרתי את עיני וקראתי קריאת שמע ויג' מידות ופותח הייתי את עיני לראות מתי יחתכו ראשי, והייתי רואה שעוברים ושבים לפני החיילים… ואחר כך צעק עלי השר בקול גדול: תוֹדֶה על הדם! ואמרתי לו: אין לי כי אם את דמי והריני מוכן ליהרג…" [בתוך 'מזרח ומערב' תרפ"ט ע' 36].

ההאשמה נתמכה בידי הקונסול הצרפתי מנטון אשר יזם את חקירת ראשי הקהילה. המצב הבינלאומי בימים ההם החמיר את מצב היהודים. מעצמות אירופה הנוצרית תמכו בשלטון מוחמד עלי אשר פרש מהאימפריה העותומאנית ושלט על סוריה ומצרים. תמיכה זו שימשה רקע נוח לעלילה האנטישמית. לא פלא אפוא שנציגי בריטניה ואוסטריה תמכו במסקנות הקונסול הצרפתי. הקונסול מנטון אישר את ממצאי "החקירה" של המעונים וכתב דו"ח רשמי ובו 'תיאור הרצח' בידי היהודים.

דווקא בשעת השפל העמוק ביותר באה הישועה. כמה יהודים נכבדים החלו לפעול יחדיו למענם. בצרפת פעלו רוטשילד ועו"ד כרמיה, ואילו מונטיפיורי פעל בבריטניה. מונטיפיורי, כרמיה ועוזרו מונק, נסעו לפגוש את מוחמד עלי במצרים. בעקבות שיחותיהם ולחציהם  שוחררו היהודים העצורים. יתרה מכך, שנה לאחר מכן חזרה סוריה לשלטון הסולטאן העותומאני. שלושת האישים נסעו לקושטא, נפגשו עם הסולטאן והשיגו "פירמאן"- צו מלכותי המכריז כי שקר העלילו על היהודים.

רבים רואים בתוצאות עלילת דמשק נקודת מפנה בקרב בין דורשי האמנציפציה [=שחרור ושוויון זכויות] ליהודים, ובין האנטישמים שהתנגדו לכך. עו"ד כרמיה, שנתמנה מאוחר יותר לשר המשפטים של צרפת, כתב את 'פקודת כרמיה' [1870] אשר העניקה שוויון זכויות מלא ליהודי אלג'יריה.

הרב יהודה אלקלעי כתב על כך: "מה שהתרחש בדמשק בא כדי להזהיר, כדי לעורר לבנו על חסרון ירושלים". עלילת דמשק היא אזהרה לשאננים בגולה, כי הם יושבים על עקרבים. אין דרך אחרת אלא להוציאם מן הגולה וליישבם בא"י. דבר זהי יעשה באמצעות שרי ישראל (מונטיפיורי, כרמיה ורוטשילד) אשר אין גבול ליכולתם"(מתוך כתבי הרב אלקלעי, י. רפאל, מוסד הרב קוק).

הגאולה תבוא, לדעתו, בשני שלבים, קודם 'גאולה טבעית' –באמצעות הקמת מדינה יהודית בא"י ורק אח"כ גאולה משיחית.  לפיכך הגה הרב אלקלעי תכנית מעשית לחילוץ עם ישראל מהגולה ושיבתו לציון. התוכנית כללה מו"מ עם 'מעצמות אירופה' שינהלו 'שרי ישראל', כלשונו, עד להשגת האישור לעלייה המונית לציון. על פי הבנתו, הקורבן היהודי הנוראי בדמשק, הוא אפוא אות משמים לקום ולעשות מעשה של גאולה עצמית.

Yaakovspok1@gmail.com

(תצוה זכור תשפ"ג)