אבני זכרון

בעל עקידת יצחק לפרשתנו מחלק את פעולות האדם לשלושה סוגי פעולות. פעולות טבעיות, פעולות לימודיות ופעולות מידותיות.

הסוג הראשון, של הפעולות הטבעיות כולל את הפעולות שהגוף עושה כל העת, אין לו צורך בתזכורת והוא אינו שוכח לעשותן. אותן פעולות מתמידות לפעול גם כשהאדם אינו מודע להן, גם כשהוא ישן או עסוק (הלב פועם, הדם זורם, מערכת העיכול עובדת וכיו"ב). מושגי הזכרון והשכחה אינם נוגעים לפעולות אלו כלל. אמנם, אנו מכירים מצבים של מחלות ניווניות, לא עלינו, שבהן הגוף 'שוכח' את הפעולות הטבעיות הללו, אולם באמת במצב הטבעי אין צורך לזכור אותן והן אוטומטיות.

הסוג השני מתייחס לפעולות הלימודיות. פעולות אלה כוללות את יכולת העיון וצבירת הידע. לימוד תורה שייך לקטגוריה הזו של הפעולות, אך גם לימוד נימוסים והנהגות ואף מצוות שייך לקטגוריה הזו. בסוג הזה של פעולות שייכים השכחה והזכרון. צריך לשנן ולחזור על הנלמד כדי למנוע ככל שניתן את השכחה ולהיזכר בפרטי מידע שאבדו.

הפעולות המידותיות (הסוג השלישי) הכוללות סיגול של הנהגות, הרגלים, מידות ונימוסים הן מיוחדות בכך שבראשית רכישתן הן שייכות לסוג השני, הן נטמעות באמצעות לימוד (ועשויות להישכח). אבל לאחר שהאדם רוכש ומטמיע אותן הן הופכות להיות לטבעו ואז אין בהן יותר שכחה וזכרון והן נהיות לו לפעולות מן הסוג הראשון.

כיום, ניתן לדבר על זיכרון שבגוף, שהוא סוג זיכרון שונה בתכלית. הוא גם מתייחס לפעולות שונות. כך למשל, היכרות עם מילים של שיר בדרך כלל תלויה בניגונו וקשה לאדם לדקלם את השיר ללא המנגינה הנלווית לו, כי השיר נשמר באחסון זיכרון מסוג שונה שקשור יותר לגוף. גם הנהיגה ברכב נעשית מתוך זיכרון אוטומטי של הגוף ולרוב אין צורך בהפעלה מודעת של המוח וההיגיון למתרחש. כמובן שזה נכון לעניינים נוספים מידותיים.

בעל עקידת יצחק מוסיף ואומר שיש לנו מצוות רבות שתלויות בזיכרון: שבת, פסח וכיו"ב וגם כמה מצוות שעיקרן הוא הזכירה כמו "זכור את אשר עשה לך עמלק" או את מרים וכיו"ב. בכל המצוות הללו שתלויות בזיכרון, לא ניתן לבוא לאדם בתלונות אם נכשל ושכחן. אלא, שכיוון שיש אפשרות לתרגם לימוד למידות ומידות לטבע, הרי שאדם מצווה למעשה לעשות תחבולות כך שלימודו יהפוך לטבעו: תרגום לשיר, הרגל הנהגות, בבחינת: והיה לכם לאות והציבי לך ציונים.

המשכן, הקמתו ועבודתו, כפי שהם מתוארים בפרשתנו ובפרשה הקודמת, הם מצוות מעשיות שנועדו לחקוק בליבותינו את זיכרון עבודת ה'. וכל עניינים להשפיע עלינו ולטבוע בנו את עבודת ה' כחלק מ"מושכל שבנפש" שלא נופלת בהם השכחה כלל. דא עקא, שעבודת המקדש בטלה ואיתה אמורה לבוא השכחה "כי כמה דורות עברו שחשכו רואותינו ועינינו ראות וכלות" (עקידת יצחק, תצווה שער נא). אבל, כאן טוען העקידת יצחק טענה נפלאה: כי הנה כל מה שכתבנו מענייני המשכן והמנורה הנה הוא מועיל אצלנו היום כיום המעשה. וכן כל העניינים המושכלים לא יתחלף אצלם האדם השלם בין שימצאו לפניו בפועל או שלא ימצאו". העובדה שאיננו עומדים לפני הקב"ה כיום לשרתו, אינה מפחיתה כהוא זה ממה שנטבע בנו מעצם העשייה של הדורות הקודמים. הזיכרון שבגוף שייך לגופו של עם ישראל, והוא נמשך גם אם בדורנו איננו חווים את עבודת המקדש בפועל. אך מעבר לכך, עצם העובדה שמצוות זיכרון נוכחות ה' בקרבנו מיתרגמת בתורה להיבטים מעשיים, זה הופך אותם לנוכחים בחיינו גם כשאיננו זוכים לקיימם. הדבר נכון, לדבריו, גם ביחס למצוות אחרות כמו מצוות פריקה וטעינה אפילו לשונאינו. לדבריו, המצווה היא מצווה לפעול ותכליתה לסגל לנו את המידה של עזרה לזולת, ושל התרחקות מן האיבה. אנו קונים את המידה הזו גם אם לא בכל יום אנו פוגשים את חמור שונאינו ואיננו מתעסקים בפריקה וטעינה. במובן זה, באמת לא בטלה עבודת המקדש מעולם, ורק מעשה הקרבנות בטל, אבל עבודת המקדש קיימת בזיכרון הלאומי והיא שבה ובאה לידי ביטוי בקרבנות שאנו מקריבים על מזבח האמונה ואהבת ה' והארץ.

(תצוה זכור תשפ"ג)