תפילה וזיכרון

"וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה… זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם" [לב' יא , יג'].

על הפסוק הראשון בו מזכיר משה את המילים 'בכוח גדול וביד חזקה', שואל אברבנאל: "ואיך היה אם כן שואל למה יחרה אפו ואומר בכוח גדול וביד חזקה… היא הנותנת, שבעבור שהוציאם באותות ובמופתים ומרדו בו… היה ראוי שיחרה אפו". ועל כך עונה אברבנאל: משה אומר לה' "הלא ידעת שהוצאת אותם מארץ מצרים שהיא מלאה גילולים אשר היו מלומדים בכל התועבות האלה [שאותן למדו מהמצרים]… והם לא היו רוצים לצאת משם ושבעל כרחם הוציאם בכוחו הגדול ובזרועו הנטויה. אם הוצאת אותם מתוך הגילולים וע"ז למה יחרה אפך אם חזרו לעשותם. כי ההרגל נעשה להם כטבע שני…".

לכן, על פי אברבנאל משלב משה בתפילתו- תחינתו בין שני הדברים – מחד גיסא, מזכיר את גודל עוצמתו של ה' ומאידך גיסא, מקטין את רמתו של עם ישראל ומלמד עליו סנגוריה. לבסוף, מוסיף משה ומבקש, זכור להם זכות אבות ומחל להם.

בדבריו אלה עונה למעשה אברבנאל על שאלה גדולה בהרבה. כיצד יתכן שעם אשר יצא ממצרים וראה את כל הנסים והנפלאות שעשה ה' על ים סוף, חטא בחטא העגל? חז"ל למדונו פעמים רבות שאין בעל הנס מכיר בניסו. כאשר מישהו חווה בעצמו את ההתרחשות הוא יודע בדרך כלל להסביר את נסיבות העניין. אלא שבפרספקטיבה היסטורית ניתן לעתים לראות את חוט השערה המבדיל בין הצלחה ובין כישלון. המאמינים יראו בכך את ישועת ה'.

אחד מן המקרים הללו קרה השבוע לפני 75 שנה. הימים היו ימי דמדומי השלטון הבריטי בארץ. כשלושה חודשים לפני כן החליט האו"ם על חלוקת הארץ. כחודשיים אח"כ אמור דוד בן גוריון להכריז על הקמת המדינה היהודית. ערביי א"י תקפו בכל רחבי הארץ על מנת לסכל את תכנית החלוקה ואת הקמת המדינה היהודית.

הערבים בארץ קיבלו חיזוק מצד האחים המוסלמים וצבא ההצלה של קאוקג'י ותקפו את נקודות היישוב היהודיות. דוגמה בולטת לכך, היא חיפה. 144,000 התושבים נחלקו כמעט חצי חצי בין יהודים לערבים.

הערבים בעיר עשו כל מאמץ למנוע את יישום תוכנית החלוקה והכללת העיר בתחום המדינה היהודית. 'הוועד הערבי העליון' מינה מטעמו מפקד צבאי – מוחמד אל חונייטי. הלה יצא ללבנון וסוריה על מנת להשיג נשק שובר שוויון מול הכוח היהודי. בינתיים, פגעו ערביי העיר בעוברי אורח תמימים בפיגועי ירי ובהפעלת מטענים. לארגון ההגנה נודע כי מאמציו של אל- חונייטי עלו יפה וכי הוא עומד להגיע ארצה בראש שיירה עמוסת נשק.

המידע היה חלקי ולא היה ידוע באלו כלי רכב מדובר. הוצבו שני מארבים לשיירה. האחד, בעין שרה ליד נהרייה. השני, בקרית מוצקין. המארב בעין שרה זיהה בטעות מונית כמובילת השיירה ופגע בה. נוצר חשש כי אנשי השיירה יבחינו בתקרית ויהיו ערוכים לקרב. המונית נקברה במהירות בחוף הים.

בינתיים התקדם אל- חונייטי בראש שיירה עמוסה ב- 10 טון של נשק ותחמושת, מאות רובים וטונות של חומרי נפץ. בחסדי ה' הוא החליט לפתע לעצור ולסעוד בעכו בדרכו לחיפה. שם גילה אותו מודיע של ההגנה. הוחלט להצמיד לו אופנוען אשר ייסע בעקבות השיירה. כשיגיעו למוצקין, הוא יעקוף אותה ויתריע על בואה. כך אכן היה. המארב פרס מכשול והשיירה נעצרה. אחד הלוחמים, עמנואל לנדאו ניסה להשתלט על המשאית ולהביאה עם הנשק לרמת יוחנן. לפתע נשמע פיצוץ אדיר, כנראה רימון שהתפוצץ והמשאית כולה התפוצצה. לנדאו, שזכה לעיטור גבורה, ונעם פסמניק נהרגו. בצד הערבי אל חונייטי ו-16 מאנשיו נהרגו והסכנה להתחמשות ערביי חיפה חלפה.

על הפיצוץ האדיר מספר הרב י"מ לאו, שגר באותה עת בבית דודיו בקרית מוצקין: "לא נותרה שמשה אחת שלמה בקריות ובכל מפרץ חיפה. במקום הפיצוץ נפער בור שעומקו למעלה מעשרים מטרים" ['אל תשלח ידך אל הנער' עמוד 122] ללמדנו עד כמה גדול היה הנס. אלמלא החליט אל חונייטי לסעוד בעכו, ספק אם היו מגלים את השיירה בזמן. חוט השערה הבדיל בין הצלחה ענקית ובין כשלון. נתפלל שכך יהיה ה' בעזרנו תמיד.

Yaakovspok1@gmail.com

(כי תשא תשפ"ג)