ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)הקניית ערכי היהדות במערכת החינוך הממלכתית מותקפת בימים אלה ע"י 'אידיאולוגים' חילונים. ממה הם חוששים? מדוע דווקא עכשיו מפחדים כל כך מ'קצת' יהדות? נפגשנו עם פרופ' אבי שגיא ושמענו כי הבעיה איננה רק בזרם בצד החילוני. גם לנו יש מה לתקן
כשהאקדמיה ללשון עברית דנה במילה "הדתה" בשנת 2006, ציינו לפרוטוקול שהמילה איננה בשימוש נרחב. הערה זו לא הייתה יכולה להיאמר בימים אלו, כאשר ניתן להניח שרק בשנה האחרונה השימוש במינוח הכפיל עצמו באלפים.
הרשת גועשת, התקשורת מסקרת- גני ילדים חילוניים שעורגים לבית המקדש במסיבות הסיום, ספרי לימוד בנגיעות דת בבתי הספר הממלכתיים (תפילת הדרך בשיעור זהירות בדרכים), מסע ישראלי לחילונים שבסיומו תפילה בכותל ולקינוח, עמותות שמעבירות שיעורי ערכים ומורשת שגורמים למבוכה של ההורים בפני ילדיהם ('מדוע אנחנו אוכלים גלידה אחרי בשר?').
החילונים שלא מגדירים עצמם על דרך השלילה-לא דתיים, אלא כחילונים כאידיאל, מבקשים לצמצם את התופעה (לדבריהם) ואומרים שעגלתם אינה ריקה. ב'פורום החילוני' אף טוענים שהציונות הדתית שמה לה למטרה להפוך את תושבי ישראל החילוניים לדתיים ולאומניים יותר. הטענה הזו נשמעת לכאורה מופרכת. האם באמת אכפת לציונות הדתית, ובפרט לשר החינוך בנט, אם תלמידי החינוך הממלכתי יהפכו לדתיים? שוחחנו על כך בריאיון מפתיע עם פרופסור אבי שגיא, פילוסוף וחוקר הלכה, המשתייך לזרם הציונות הדתית.
הדתה- כצעקתה?
"התשובה מורכבת", משיב פרופ' שגיא. "העמותות נתבקשו להיכנס לבתי הספר הממלכתיים שבהם לא היו מספיק לימודי יהדות כי יש עניין גדול בלימודי יהדות. הבעיה אחרת. העמותות מטפחות את התפיסה שלפיה יהדות = דת, אך יהדות איננה שווה בהכרח לדת. יהדות היא מכלול של תרבות, אתוסים ומיתוסים יהודיים שעבור אנשים דתיים מתפרשים כחלק מהדת, אבל עבור אנשים שאינם דתיים מתפרשים כחלק מאוצר התרבות של הלאומיות היהודית.
"הבעיה מתחילה בכך שבציבור הדתי לא הופנמה מהפכת ההשכלה העברית, הציונות החילונית והספרות העברית שנוצרה, זה מחוץ ליהדות עבורם. הטענה היא שהדת היא אחד המוסדות של היהדות אבל היא לא זהה איתה. משום שהעמותות האלה יודעות לדבר רק על היהדות כדת נוצר מצב מביך שציבור עם כוונות טובות לא ערוך נכון. במערכות החינוך החילוניות חשבו שיקבלו יהדות בסגנון שהולם אותם ואילו הספק מספק יהדות בסגנון שהולם אותו. כך גם לגבי משרד החינוך. נוצר כאן דו שיח של חירשים".
"תמיד התקשיתי עם המחשבה שרק לי, לאדם הדתי יש יהדות. אני הריבון של היהדות והיהדות של אנשים דגולים כמו ביאליק ואחד העם, שוודאי ידעו יותר ממני על היהדות פחות חשובה מהיהדות שלי"
הסחורה אינה טובה
פרופ' שגיא נותן דוגמא לפער, חגיגת חג השבועות בכיתה א' בבתי הספר החילוניים. "מי שרוצה לחגוג את ספר התורה הולך לבית כנסת, פוגש יהודי דתי, רב, לעיתים חרדי, שלא לבוש ולא מדבר כמותו, במקום לפגוש דמות שיוכל להזדהות עמה ולהתקרב אל ספר התורה, ספר הספרים של התרבות והמורשת היהודית, הוא מוצא עצמו מתרחק ממנה. ריחוק זה מתבטא למשל בכך שילדים בגיל בר מצווה לא יודעים לפתוח סידור כי זה לא מדבר אליהם, הם הבינו שזה עניינם של דתיים ולא עניינו של כל אדם בישראל שזו חלק מהמורשת שלו".
אז הציבור החילוני כן מעוניין ביהדות בבתי הספר הממלכתיים?
"יש עניין ביהדות, זו לא תופעה חדשה. אבל זו לא שיבה אל דת ישראל במובן של להיות יהודים דתיים. יש לקחת בחשבון שהעמותות במדינת ישראל העוסקות בחינוך יהודי קשורות בעיקרן לזרם הדתי-לאומי ובמקרים קיצוניים לזרם החרדי. לעומת זאת בחלק גדול מהמוני בית ישראל הם חילונים, מסורתיים או קשורים לבתי הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיביים. שני הצדדים – המחנכים הדתיים ובתי הספר החילוניים באו בידיים נקיות ותמימות אבל הצרכן מקבל סחורה שאותה הוא לא ביקש, והספק מספק סחורה שאינה הולמת וטובה".
פרופ' שגיא קובל על כך שהאפשרות הנוכחית של החינוך הממלכתי היא או לקבל תכני יהדות אורתודוכסיים או לא לקבל כלל. "תמיד התקשיתי עם המחשבה שרק לי, לאדם הדתי יש יהדות. אני הריבון של היהדות והיהדות של אנשים דגולים כמו ביאליק ואחד העם, שוודאי ידעו יותר ממני על היהדות פחות חשובה מהיהדות שלי. לא התקדמנו מאז. לא ראוי שהמצב יהיה כזה שאו שתהיה את החלופה הדתית או שלא יהיה כלום".
הפרופסור מתאר שהמצב הזה משמר את הדיכוטומיה של דת-חילון וקורא לחברה הישראלית לערוך חשיבת עומק רצינית בנושא, ולקחת דוגמא מארגוני הנחלת היהדות שאינם דתיים בהכרח. לדבריו ארגוני ההתחדשות היהודית שוברים את ההבחנה בין דתי לחילוני ומוצאים את המשותף- העניין העמוק בטקסט, בספר, במסורת ו"זה לא עניינה של המערכת כיצד כל אחד מפרש את הדברים הללו".
"מה שעושה החייל מחוץ לחדר אוכל זה לא עניינו של הצבא. הוא לא יכול להכניס למועדון הקצינים טרף ולפגוע בחבריו הדתיים, אבל להגיד לו מה לאכול ומה לשתות? זו התערבות שלא מתקבלת על הדעת!"
"המתקפה על הדתיים מוצדקת"
אז מה בעצם השתנה? מאיפה המתקפה הזאת צצה?
"המתקפה מוצדקת. היא נובעת כחלק מתחושה כללית של שינוי עמוק בפרצופה של החברה הישראלית. עד 67' הציונות הדתית התעניינה בעיקר באינטרסים שלה. ממלחמת ששת הימים היא נעשתה בהדרגה לקבוצה שנאבקת בהגמוניה. רואים זאת בתפקיד המרכזי שיש לבית היהודי בשיח הפוליטי בישראל. עניינה עתה הוא לא בתפקידים הקלאסיים של שר הפנים והדתות, אלא בתפקידי שר הביטחון ושר החוץ. הציונות הדתית היא עתה קבוצה מאוד מרכזית בחברה הישראלית, בכל עמדות המפתח ניתן למצוא יותר ויותר בעלי כיפות סרוגות. זהו סיפור הצלחה אדיר של התנועה הזו, שהוא חלק מההצלחה של מדינת ישראל שאפשרה לאנשים כמוני לא להיות בשוליים אלא לתפוס עמדות מאוד בכירות, באקדמיה, בצבא, בכלכלה, במערכת המשפט וכו'.
"הצד השני של המטבע הוא שהקבוצה שעברה ממעמד פריפריאלי למעמד הגמוני לא תמיד קשובה לעובדה שהיא איננה הריבון של היהדות. במובן מסוים היא אימצה חלק מהתפיסות החרדיות שמניחות את הדה-לגיטימציה של יהדות אחרת".
'אסור לשתות חלב אחרי ארוחת צהריים, בפקודה'
לדברי פרופ' שגיא המאבק הכי דרמטי היום הוא בצבא, בתוכו יש תחושה שהציונות הדתית מנסה להשתלט כך שיהלום חלק מאורחות חייו של הציוני הדתי. לדוגמא, בחדר סגל של קצינים, שאינו חדר האוכל, הודבק שלט: 'אסור לשתות חלב אחרי ארוחת צהריים, בפקודה'. "מה שעושה החייל מחוץ לחדר אוכל זה לא עניינו של הצבא. הוא לא יכול להכניס למועדון הקצינים טרף ולפגוע בחבריו הדתיים, אבל להגיד לו מה לאכול ומה לשתות? זו התערבות שלא מתקבלת על הדעת! באותו אופן, באותו בסיס הרב ביקש לשלול מהחיילים את האופציה ללכת לבריכה בשבת. אי אפשר לחייב את החייל הדתי לרחוץ בבריכה בשבת אם הוא חושב שזה אסור. אבל למה להכתיב לאחרים? חיים משותפים הם חיים בהם כל צד מקבל את העולם של הזולת מבלי שהוא מנסה לפגוע בו".
בהמשך לסיפורים הללו, הפרופסור סבור שמתרחש תהליך של התחרד"לות בתוך חלקים מהציבור הציוני דתי שמתבטא בהקצנה דתית ובניסיון להקרין זאת לצבא ולהשתלט על מוקדי כח. אחד הניסיונות שהוא מתאר, הוא הניסיון של הרבנות הצבאית להשתלט על שאלות שיח של זהות יהודית. "זהות יהודית היא עניינו של כל יהודי בישראל, ולאו דווקא של הרבנות הצבאית. בכל פעם ישנם ניסיונות נוספים של חלקים בציבור הציוני דתי, לא של כולו, שלא הפנימו את העובדה שבישראל של המאה ה-21 אין 'ה-יהדות', אלא יש יהדויות הרבה", הוא מסכם.
