גיבורים (בלי) מדים: לוחמים ששבו משדה הקרב מודים "קשה לנו לחזור לשגרה"

הם לחמו בלב הסכנה, כשהאויב אורב להם בפתח: ביציאה לפעולות יזומות והתקפיות, במעבר יסודי בין בית לבית, בסיור בשכונות צרות ועמוסות, בסקירה קפדנית של העוברים והשבים, במטרה אחת – לחסל את האויב ולהשיב את החטופים לביתם. הלוחמים שלנו נמצאים במעברים משדה הקרב לחיי האזרחות, ורבים מהם מתקשים בכך: נקלעים למשבר בזוגיות, מתקשים להשלים את לימודיהם, זונחים את עבודתם. שלושה לוחמים נזכרים בלחימה העיקשת בתוככי עזה, מתגעגעים לחברים הטובים שאיבדו, ומודים: קשה לנו לחזור לשגרה.

"בהתחלה, לאשתי היה מאוד קשה לשלוח אותי לקרב. אח שלה הקטן התגייס לנצח יהודה, וגם אותו הקפיצו בשבת", מספר חמי טרכטנברג מירושלים, לוחם בחטיבת הצנחנים במילואים (55). "היא גם מגיעה מרקע חרדי, ולא היו לה כל כך הרבה קרובים שהתגייסו לצה"ל. זה לא היה לה פשוט, אבל היא תמכה בי לאורך הדרך והבינה את המשמעות של להגן על עם ישראל ועל הדורות הבאים, כדי שהילדים שלנו יוכלו לחיות פה. להורים שלי, היה קשה מאוד. מתוך 12 מאחיי, אני היחיד שנלחמתי בעזה וכל המשפחה שלי לא הבינה את המשמעויות הנגזרות מכך. האחים שלי חלמו שיש לי לוויה והתקשו לישון בלילה".

כשפרצה מתקפת 7 באוקטובר, חמי היה מוגדר בסטטוס של חייל בסדיר, בשלהי השירות. הוא היה בסיומה של המכינה שנשלח אליה כדי להשלים בגרויות, ומהר מאוד לבש מדים של מילואימניק ויצא לקרב. על המעבר החד הזה, הוא מספר: "בצהריים של אותו יום הייתי בשירות סדיר בצה"ל, וכבר בערב הייתי על מדים של מילואימניק. הייתי המילואימניק הכי צעיר בצה"ל. חששתי איך חטיבה 55 תקבל אותי. מדובר באנשים רציניים. הייתי חייל שבדיוק סיים את השירות הצבאי שלו, והם היו צריכים את היכולות שלי כחובש. כשהגעתי, קיבלו אותי כאח הקטן שלהם. זה נתן לי את ההרגשה הבטוחה שכשאני אכנס לעזה אני אהיה בידיים טובות. ידעתי שחברי הצוות ישמרו עליי ויספגו כדור למעני. כשנכנסנו לעזה ועברנו את הגבול, חשבתי לעצמי איזו זכות זו להגן על המדינה. כחובש, הייתי צריך לחשוב ולתרחש מקרים ותגובות ואיך אוכל לסייע ולתת את הטיפול הכי טוב. לכל ילד יש חלום להיות שוטר או חייל. בתור ילד חרדי, ידעתי שאני לא יכול להיות כזה, למרות שהסתכלתי בעיניים בוהקות על כל חייל שפגשתי. באותו רגע שנכנסתי לעזה, הגשמתי את חלום הילדות הזה. ראיתי את משמעות החיים שלי".

באותו לילה שהכוח נכנס לעזה, אף אחד לא ממשפחתו לא ידע שחמי הוא בין הלוחמים, אפילו לא אשתו. "זה היה מסווג", מסביר חמי. "באותו ערב נפל לוחם בגדוד, דבר שנתן מכה קשה מאוד למורל של החטיבה. זה מאוד קשה להיתקל במחבלים לאחר כמה מאות מטרים בודדים מהכניסה. אבל, יש את החברים שתומכים אחד בשני. מה שעברתי בעזה, אני לא אלמד באף מקום אחר. האחריות, הסמכות, הדריכות, היכולת לטפל ולהציל פצועים תוך כדי קרב יריות, כשחברים שלך סומכים עלייך שתטפל בהם במסירות".

אני מרגיש שהשתניתי מאוד. בתוך שנה התבגרתי והתחספסתי. בשום מקום בעולם אין דבר כזה שילדים בגיל 18 נלחמים בעזה, מטפלים בפצועים קשה ונמצאים בנקודות קיצון שכאלו. זה גורם להעריך את החיים שאתה חי בהם

ממדים ללימודים

חמי מודה שהיה לו קשה לחזור לשגרה. למעשה, היו לו הרבה התחלות חדשות שהוא היה צריך להסתגל אליהן – הוא היה בשנתו הראשונה לנישואיו, והוא בדיוק החל את שירותו כמילואימניק, וכאזרח. "הלימודים היו מאוד קשים עבורי", מדגים חמי. "לא הצלחתי להבין מה מדברים איתי. כולם ניסו לייעץ לי לפצל את הלימודים לשנה הבאה. היו לי הרבה כישלונות, אבל נלחמתי והגעתי להישגים גבוהים. אני התחלתי עם אותיות ABC והיום קיבלתי מעל 90 באחד ממבחני האנגלית הקשים שבמכינה. הרבה מחבריי פרשו, ובאמת אי אפשר לשפוט אף אחד מהם. במישור הזוגי, הרגשתי שאני זקוק לטיפול. אשתי גיבורה אמנם, אך שנינו נלחמנו תקופה מאוד ארוכה. היא בבית, ואני בעזה. אני הרגשתי שגם אם אין פערים, אנו צריכים לעכל את מה שעברנו. הטיפול הזה עשה פלאים עבורנו".

לוחמים רבים שחוזרים מהקרב מספרים על שינויים משמעותיים שחלו בהם ועל החלטות שונות שקיבלו בעקבות הלחימה. אתה מזדהה עם זה?

"אני מרגיש שהשתניתי מאוד. בתוך שנה התבגרתי והתחספסתי. בשום מקום בעולם אין דבר כזה שילדים בגיל 18 נלחמים בעזה, מטפלים בפצועים קשה ונמצאים בנקודות קיצון שכאלו. זה גורם להעריך את החיים שאתה חי בהם. להעריך את המשפחה, את הזמן עם האישה. ברגעים הקשים, עליהם אתה חושב. הזמן הזה, עם עצמי בנקודות אלו, גרם לי להבין מה אני רוצה לעשות בחיים ולהגשים את החלום שלי להיות רופא".

הוא פשוט שריונר

נהוראי שקד הוא בן 23 ומתגורר בלוד. הוא רווק, משרת פעיל במילואים בגדוד 9 של שריון ועובד כמדריך טיולים מוסמך. נהוראי התגייס לצה"ל באוגוסט 2021 לחטיבת השריון, ולאחר שנתיים ושמונה חודשים משמעותיים הוא השתחרר מהצבא, בעיצומה של מלחמה.

"הפלוגה שלנו נכנסה לעזה עם תחילת התמרון הקרקעי בערב שבת, 27 באוקטובר, יחד עם צוות הקרב הגדודי של סיירת גבעתי, נזכר נהוראי. "האווירה בצוות הייתה מיוחדת ובלתי רגילה. הייתה התרגשות רבה ותחושת מתח באוויר, אבל לא כזו שמשתקת. שמחנו ושרנו שירי שבת בתוך הטנק תוך כדי התקדמות, ובדקות של עצירת התנועה עשינו קידוש בקשר. רוב המחשבות והחששות שלי היו בין פרוץ המלחמה לכניסה. עשינו את המקסימום כדי להיות הכי מוכנים שיש – אם זה לשנן חומר מקצועי שקשור לטנקים, ואם זה לעבוד על הטנק ולשפצר את הציוד שיהיה מוכן. אבל כל הזמן הזה גם חיכינו בקוצר רוח לעשות משהו. היה ברור שזה עניין של זמן עד שניכנס ללחימה, וההמתנה הייתה מורטת עצבים. שם רוב המחשבות תופסות מקום, אבל ברגע הכניסה עצמו אין שום דבר מזה. בעיקר התרגשתי והייתי ב'היי'. חיל האוויר הפציץ את צפון הרצועה עם התקדמות התמרון, וה'בומים' והאורות בשמיים מהפצצות היו נראים לי מרהיבים. רק כשיצאנו החוצה לתוך כל ההריסות, העשן והפיצוצים, התחלתי לתפוס שזהו רגע האמת".

"הלחימה בעזה הייתה חוויה מיוחדת שלא אשכח כל החיים", מוסיף נהוראי. "לא היה איזה רגש חדש שהתוודעתי אליו, אבל הרגשתי הכל בעוצמות גבוהות יותר: שמחה, עצב, כעס, תסכול, שעמום. עם כל רגעי הקיצון רוב הזמן אתה משתדל לנהל שגרת חיים רגילה בין לבין. אתה חי עם הצוות שלך 24/7 והם הופכים להיות כל עולמך, וב"ה זכיתי בצוות מדהים. זה יישמע אולי מוזר לאנשים מבחוץ או אפילו רע, אבל לצד כל הקושי והשחיקה, רוב הזמן היה כיף. צברתי אוסף חוויות בלתי רגילות עם האנשים שהכי קרובים אליי".

לא היה איזה רגש חדש שהתוודעתי אליו, אבל הרגשתי הכל בעוצמות גבוהות יותר: שמחה, עצב, כעס, תסכול, שעמום. עם כל רגעי הקיצון, רוב הזמן אתה משתדל לנהל שגרת חיים רגילה בין לבין

אחד מהקשיים הגדולים שחווה נהוראי בחזרה הביתה, הוא הידיעה שאנשים שהקיפו אותו עד לא מזמן, כבר אינם עוד בחיים. המציאות שהמשיכה הלאה לא היא הקשה מנשוא, אלא השכול של חברים טובים. "במהלך המלחמה איבדתי מספר אנשים שאני מכיר והיו קרובים אליי, ביניהם לידור יוסף קרואני ז"ל (רס"ל לידור יוסף קרואני הוא לוחם בגדוד הנדסה שנפל בקרב בצפון רצועת עזה ב-17 בדצמבר; עק"צ). היינו חברים מאוד טובים, גדלנו ביחד מהגן. לשמוע שהוא נהרג היה משהו שבאמת היה קשה לשאת. עם כמה שהלחימה היא מציאות שונה, אתה יוצא והכל במציאות נשאר רגיל. מה שמשתנה זה האנשים היקרים שכבר לא איתנו, והחיסרון שלהם מורגש".

אתה מרגיש שחל בך איזשהו שינוי בעקבות הלחימה?

"בינתיים לא הלכתי לקבל טיפול, כנראה שאני עוד אלך בהמשך כי אני מאמין שזה יכול לעשות רק טוב. יש לי המון תמונות וסרטונים מהמלחמה שבעבר לא הייתי מציץ בהם כלל, אבל עכשיו, כשחלף זמן, פתאום התמונות מקבלות אצלי יותר נפח רגשי. אני חושב שצריך לתת דברים גם קצת זמן כדי לעכל אותם לבד. שיתוף זה דבר מעולה, ויהיה לו את המקום שלו מייד אחרי שאני אעבד אותם אצלי. אני לא מרגיש שהתחולל בי איזשהו שינוי דרמטי. בסה"כ אני אותו בן אדם, עם אותן כוונות ותכונות. מה שאולי כן השתנה זה הלקיחה של המציאות יותר בקלילות. תמיד הייתי בן אדם שחושב המון ולפעמים היה לי קשה לקבל החלטות. המלחמה נתנה לי פרופורציות ולימדה אותי לקחת את החיים טיפה יותר בקלות".

לנצח אחי

דניאל ירדן הוא בן 22 מירושלים. הוא נמצא בשירותו הסדיר בהנדסה קרבית, ובזמנו הפנוי עוסק כקבלן איטום. הוא על בוקר 7 באוקטובר הוא מספר: "התעוררתי בבית לאזעקות בבוקר החג. אני נהג אמבולנס במד"א וחובש בכיר, ולכן מייד במוצאי החג קפצתי לתחנה של מד"א לעזור במה שצריך לאור היקף הפניות שהגיעו. לאחר כמה שעות, קיבלנו הודעה להגיע חזרה לבסיס בצפון להתארגן על ציוד, ומשם התחלנו לרדת לכיוון הדרום כדי להילחם במחבלים, לטהר שטחים ולשמור על הקיבוצים".

"כשנכנסו לעזה לא באמת עיכלנו שזה קורה", מוסיף דניאל. "חשבנו שמדובר בעוד תרגיל, ולא באמת עשינו סוויץ' בראש שאנחנו במלחמה. בעזה עצמה, הרגשות היו מאוד מעורבים. היינו בלי טלפונים כל התקופה הזו וממש מנותקים מכל התקשורת. בעזה, שגרת היום הייתה מאתגרת. מבחינת האנשים, האוכל, הקרבות, ההיתקלויות, המארבים והמשימות שהוטלו עלינו. היינו צריכים להיות בדריכות מקסימלית, וזה דרש מאיתנו הרבה מאוד קור רוח ותשומת לב לפרטים הכי קטנים".

בפינג-פונג שבין הצבא לחיים, איך חוזרים לשגרה?

"אני עדיין מנסה לחזור, זה מאוד קשה לי. כשיצאנו להתרעננות מספר פעמים, אני זוכר את עצמי עולה על האוטובוס ומגיע לערים המרכזיות ורואה שהמדינה כולה ממשיכה כרגיל. אתה נמצא עמוק בתוך הבועה שלך – בלחימה האינטנסיבית והשוחקת מדי יום. אתה ישן-לא ישן, ואתה מנסה לעשות את המקסימום בשביל לחיות ולשרוד, וכשאתה יוצא הביתה אתה רואה אנשים יושבים בבית קפה ומסתלבטים, יוצאים להליכות ולמסיבות. הדיסוננס הזה מאוד גדול וקשה לעיכול. במלחמה הזו איבדתי כמות לא קטנה של חברים, עליהם אני חושב מדי יום ומתגעגע אליהם מאוד. אין יום שאני לא חושב עליהם ואיך היינו יכולים לעשות אחרת כדי שהם יהיו איתנו פה היום. אני מרגיש שעזה שינתה אותי וביגרה אותי מאוד, ואני עדיין אעשה הכל כדי לחזור לשם, להילחם ולהגן על המדינה האהובה והיקרה לי".

אתה נמצא עמוק בתוך הבועה שלך – בלחימה האינטנסיבית והשוחקת מדי יום. וכשאתה יוצא הביתה אתה רואה אנשים יושבים בבית קפה ומסתלבטים, יוצאים להליכות ולמסיבות. הדיסוננס הזה גדול וקשה לעיכול

***

אני זוכרת כל רגע שבו הייתי צריכה להיפרד מהאיש שלי, רגע לפני שהוא נכנס ללחימה עיקשת בלב עזה. אני זוכרת את החיבוק החזק בשיאו של חג שמחת תורה, כשהוא לבוש בבגדי חג ודמעות רבות זולגות מעיניי. אני זוכרת את הפרידה לפני חאן יונס, ג'אבלייה ורימאל. את העיניים המיופחות בדמעות, את החשש החזק שאולי זו תהיה הפעם האחרונה, את הקרע העמוק שבלב, בין הרצון למנוע ממנו ללכת לבין ההבנה שזה השליחות שלו, שלנו.

היכולת לשחרר ולהאמין בטוב, קיבלה משמעות חזקה יותר כשנפרדתי ממנו שוב, בערב יום הזיכרון, כשהוא ניצב על קו הגבול, דקות בודדות לפני כניסתו לתוככי עזה. ברגעים אלו ממש, נופלת ההבנה החזקה שאנחנו חלק מסיפור גדול יותר. סיפור שכרוך באלפי שנות גלות, בניצחונות וכישלונות, בשעבוד וגאולה ובמסעות רבים וקשים כדי להגיע אל הארץ המובטחת. הלוחמים המיוחדים שלעיל מביאים את הסיפור האישי שלהם כחלק ממאגר שלם של סיפורי גבורה של אומה חזקה. אלו סיפורים שמתחילים לא רק באיש שיוצא להילחם, אלא גם בילד שנשאר מאחור, באישה ששומרת על הבית, בהורים שנותנים חוזק גם בעורף, כשכולם, ללא יוצא מן הכלל, הם גיבורי על.