דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
הרבה שנים לא הייתי בירוחם. לצערי, אנשים יכולים להעביר שנים בלי לנסוע ממרכז הארץ אל מעמקי הנגב, מי שלא גר קרוב צריך אינטרס – לבקר מישהו, לטייל דווקא שם. פעם חברה מאד טובה שלי היתה גרה בירוחם כחלק מגרעין של כוילל חרדי ואז ביקרתי שם לא מעט. בשבת שעברה, אחרי הרבה שנים שלא ביקרתי, חזרתי, לרגל אירוע פיוטים של 'שבת זכור'. הדבר הראשון שראיתי בירוחם היו הפארקים, משטחים עצומים של מדשאות, עצים, מתקני שעשועים לילדים, מגרשי כדורגל. בצידם בנויים הבניינים נמוכים מאד, שתי קומות – מקסימום שלוש. זה חריג כל כך מול ערים במקומות אחרים שאפשר להבין שזה כנראה מתאפשר בגלל שאין הרבה ביקוש נדל"ני, יש הרבה שטח פנוי ואפשר לבנות לרוחב, להשאיר הרבה מקום לפארקים.
הרוחב הזה, הבניינים הנמוכים, המקום השטוח, מייצר גם הרבה שמיים שנמתחים מעליך ואופק רחב שנפרש. נראה שהאופק והשמיים האלה היוו השראה לכמה גופים, קבוצות ויחידים שהם כנראה בולדוזרים מספיק בשביל להפיח רוח במפרשים של ספינת המדבר הזו.
לשירת הבקשות של שבת זכור בהובלת 'אנסמבל הפיוט של יד בן צבי' הגיעו המוני אנשים ונשים, בית הכנסת העמוס רעד ממחיאות כפיים ושירה סוחפת עד אחרי חצות ליל שבת, מבוגרים מקומיים, גבאי בית הכנסת ורבני הקהילה ארחו בנדיבות ולב פתוח והמטירו ברכות על ראש כולם. הם קרנו לא רק מאושר על ההכרה במסורת אותה הם משמרים, אלא נראה ששמחו באמת באש החדשה שלובתה בגחלים שהם עמלו כל כך לשמר. את הפיוטים שהיו שנים ארוכות נחלת אנשים מבוגרים ובודדים הכירו את המנגינות כמו שצריך ועוד יותר בודדים הכירו את המילים, שרו מאות צעירים שהרעידו את בית הכנסת. צעירים שחברו לתנועה שגאה במסורת המוזיקאלית היהודית של ארצות המוצא של הוריהם. וזה אפילו כבר לא ההורים שלהם, הם מספיק צעירים כך שההורים שלהם נולדו כבר בארץ, אבל בכור ההיתוך הישראלי איבדו חלק מהמסורות, והנה הן קמות לתחיה חזרה בזכות הרכבים מוזיקליים, אומנותיים, בזכות אנשים שהאש הזאת בוערת בתוכם.
מה שקורה בירוחם לא קורה בכל המקומות שצמחו כעיירות פיתוח. יש עיירות בדרום הארץ ובצפון שאמנם חלה בהן התפתחות אבל היא תפסה כיוון בורגני יותר כך שאנשי העיר הקרובים לעיירה מצאו מקום לצאת בו מהצפיפות ולמצוא בעיירה איכות חיים טובה יותר, אפשרות לבנות בית יפה ולא לגור במגדלי העיר. אבל תחושת הרוח שחשנו בירוחם השבת לאו דווקא מנשבת שם בעוז.
נראה שירוחם פתחה את שעריה למנועי צמיחה חזקים. לגרעין תורני, לפעילים חברתיים חילוניים ודתיים כאחד, ול'פריקים' אוהבי טבע ואדם. שלושת המעגלים האלה מייצרים תנועה של רעיונות, מיזמים חברתיים, מביאים לגיוס משאבים ממשרדי ממשלה, להקמת מוסדות, להגירה חיובית, לחדשנות ולעליית ערך תדמיתי וכלכלי. השילוב של כל אלה ופתיחות הקהילה המקומית לשילוב בין רבנים עתירי שנים ומסורת עדתית ובין רבנים צעירים יוצאי אשכנז – יוצר חיבור יפיפה, שנראה פשוט וטבעי אבל הנדירות שלו מעידה על כך שהוא תוצר של לבבות פתוחים ומיוחדים, עבודה קשה, והרבה סיעתא דשמיא.
אני רוצה לחלוק איתכם משהו יפיפה ופשוט ועמוק שאמר בדרשת השבת בבית הכנסת הרב הצעיר. הוא אמר שעמלק מצליח כשיש נחשלים אחריך, הוא ניגש לאנשים שמרגישים חלשים, דחויים, לא בקצב, לא שייכים, ומציע להם את מרכולתו, אין להם מה להפסיד, הנה, סוף סוף מישהו בכלל רואה אותם. אבל, אם כולנו נדאג שלא יהיו אנשים סביבנו שירגישו ככה, לא יהיה לעמלק על כל צורותיו המשתנות בכל דור ודור (ויש לו הרבה מאד צורות מפתיעות, אולי בגלל זה הותירה לנו המסורת את זהותו של עמלק עמומה) במה לאחוז, הוא יציע לאנשים משהו והם יגידו: "אני? לא, יש לי כבר מי שאוהב אותי, יש לי כבר איפה לאכול, אני שייך למשהו גדול וחזק ואמיתי. תודה, אבל לא תודה".
אני מברכת אותנו שמה שנצרב בנו בפורים הזה, לא יימחק מהר אלא ייהפך לקומה הבאה שלנו, שעל גביה נמשיך להיבנות.
(כי תשא תשפ"ג)
