דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
אני חוזרת רק בשביל להרגיש שוב דברים שההתפתחות במערב הביאה לקיצם, להיכנס למנהרת זמן ולראות דברים שאין יותר במקומות אחרים בצד המערבי של כדור הארץ
היתרון של הודו הוא שהיא עוברת את המהפכה הכלכלית שלה בשנים האלה, שנים שגם המערב, אחרי שסיים לטרוף משאבי אנוש וטבע, מבין שהאדם צריך קומות נוספות של תוכן, של תרבות. לו היא היתה עוברת אותה כמו סין, לפני שישים שנה, היא היתה עשויה להיות כמו יפן או סין שזרקו מאחורי גבן מסורות של אלפי שנים, שהסכימו לדרוס תרבויות שלהן שנשתמרו מדור לדור בנהירה המטורפת אחרי ההתפתחות הכלכלית תעשייתית שהמערב מציע. כך, בצד ההתפתחות האיטית שלה, הודו שומרת על מסורות, ומתפתחת באופן אורגני יותר.
את זה אני יודעת כי בדרכים המשובשות והיפיפיות כאן בצפון מזרח הודו אני שומעת פודקאסטים על כלכלה, ככה זה כשאישי היקר נוהג (בצד שמאל, זכר לימי השלטון הבריטי) שעות ארוכות לצידי, יש כלל כזה- שמים מה שהנהג אוהב… מרענן ומחדש אותי לשמוע תחומי דעת שלכאורה רחוקים ממני, ולא רק ספרות, אומנות או פסיכולוגיה. אני מגלה שמעניין מאד להבין תהליכים כלכליים של מדינות, תהליכים גאו-פוליטיים, תהליכים פסיכולוגיים.
להבין, למשל, למה הודו מחזיקה קונצרנים ענקיים שמייצרים הכל- כולל הכל- ממשאיות ועד בקבוקי מים מינרליים, קונצרנים שמנוהלים על ידי שניים שלושה טייקוני על שחתומים עם השם הפרטי שלהם על כל מוצר, למה היא לא פותחת את השוק לתחרות ומאפשרת לחברות נוספות לצמוח? על איזה איזונים בתוך המדינה העצומה הזו זה שומר? ('איזונים', אגב, זה מושג חשוב מאד. לא תמיד ואולי אפילו כמעט תמיד אנחנו לא מבינים תמונה שלמה על כל האיזונים שבה. אנחנו רואים משפחה מתנהלת באופן מסוים אבל אנחנו לא יודעים מה מערכת האיזונים שלה, אנחנו רואים בן אדם שמוציא המון כסף על משהו אבל אנחנו לא יודעים מה התמונה השלמה, אולי הוא עשיר מאד, אולי הוא חסך כסף הרבה שנים למימוש החלום הזה שלו, אולי הוא לפני קבלת ירושה?).
להבין איך בעוד אנחנו במערב מתגאים במכוניות החשמליות שמביאות להפחתה ניכרת בזיהום האויר, המכוניות הישנות שלנו נזרקות למזרח, ל'חצר האחורית' של העולם. אל הכבישים בהודו מגיעות מכוניות ומשאיות שבורות שכל כך מתאמצות בעליות ופולטות עשן שחור ישר לתוך הפרצוף של העולם, ההתחממות הגלובלית לא אכפת לה אם העשן מגיע מהודו ולא מנורווגיה, היא תתחמם ממנו בין אם הוא מגיע מנורווגיה ובין אם מהכבישים המפוחמים של הודו. את המכוניות הישנות אנחנו זורקים להודו, את הפלסטיק לצורך מיחזור לאינדונזיה.
להבין, למשל, את התכנית של הודו להצעיד את עצמה להיות מרכז הדרום העולמי, לא להתחרות עם ארצות הברית או אירופה אלא להנהיג את הציביליזציות המיוחדות שלנו ועד שנת 2025 להפוך את רוב תושבי הודו להיות מעמד ביניים. שנים ארוכות, מאתיים שנות שליטה בריטיות, 'שתה' המערב את המשאבים של הודו, ניצל את כוח העבודה הזול, הכל כך זול, שהיא מספקת. כעת, אחרי שכיסח המערב את משאבי העולם הוא נזכר שכדאי להחליף את האנרגיות לירוקות יותר אך יקרות הרבה יותר, "אבל עכשיו", אומרת הודו ואיתה סין ואפריקה, "זה התור שלנו".
לפני עשרים שנה טיילתי בהודו לראשונה, מאז, כל כמה שנים אני חוזרת אליה בשביל לראות שוב את החן שתפס את הלב שלי אז. אני חוזרת רק בשביל להרגיש שוב דברים שההתפתחות במערב הביאה לקיצם, להיכנס למנהרת זמן ולראות דברים שאין יותר במקומות אחרים בצד המערבי של כדור הארץ.
אני חוזרת כל כמה שנים בשביל לאחוז עוד רגע בזמן הזה, לראות כפרים שלמרות שוודאי שהם עניים מאד, יש בהם עליצות באוויר, הכנסת אורחים, המון ילדים, נחת וסבלנות. לראות כפרי דייגים רגע לפני שהם ייחצו לשניים על ידי כביש ראשי שיקל עליהם להעביר סחורות ואיתו יחסל את המראות הפסטורליים שמצטלמים יפה לנשיונל ג'אוגרפיק, אבל יביא להודו רווחה בצד שימור לפחות חלק מהתרבות.
(ויקרא תשפ"ג)
