דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
עמים שנלחמים מלחמות סייבר לא רצים עם חיל פרשים אחד אל תוך השני, מסתכלים לאויב בלבן שבעין, מסובבים בגוף שלו סכין
על חוף הים בפיליפינים בבוקר זרוק מה שנסחף בלילה: סנדל, כדור קצת מפונצ'ר, בקבוקי פלסטיק, אצות. הילדים של הכפר רצים על החוף ואוספים את האוצרות האלה. יום שהים פלט אל החוף כדור הוא יום שמח במיוחד.
בחוף ליד בנויים מלונות פאר, שם באים לנפוש סלבריטאים. אל החוף שלהם לא נפלט שום דבר, החול נקי ורך כמו ערימות של סוכר. זה קורה כי כשהם ישנים שנת ישרים במיטות היפות תושבים מקומיים קטנים ומלוכסני עיניים מסננים כל הלילה את החול של חוף המלון. בבוקר יקומו הסלבס לחול עדין ומסונן מסודר בצורת גלים עדינים. כשראיתי את זה כאב לי קצת הלב, זה קצת עבדות לסנן למישהו אחר את החול כדי שחלילה כף רגלו לא תדרוך על משהו גולמי מדי, וגם – זה יוצר ניתוק גמור, אשליה. אתה קם בבוקר וחושב שככה החוף, לא מבין בכלל איפה אתה חי, מה ההקשר הרחב, ולאן נעלמו הגמדים הקטנים טרוטי העיניים שיצרו עבורך את האשליה הזו כל הלילה.
הרבה דברים בעולם המערבי מגיעים אלינו מעובדים מאד. אבל כל עוף בעשבי תיבול של אהרוני היה פעם תרנגולת שחוטה זרוקה בערימה על רצפת בטון במשחטה, כל שניצלונים בצורת דינוזאורים שיושבים עם תלולית של קטשופ על צלחת יפה היו תרנגולת מאותה הערימה. זה בסך הכל חיובי שהאדם עולה בקומות העידון שלו, מגיע לפיין טיונינג, ליכולות גבוהות ומסובכות וקטנות יותר, במדע, ברפואה, בפיתוח מזון, בלוחמה. עמים שנלחמים מלחמות סייבר ולא רצים עם חיל פרשים אחד אל תוך השני, מסתכלים לאויב בלבן שבעין, מסובבים בתוך הגוף שלו סכין.
אבל יש לזה גם מחירים. אפשר בקלות לשכוח את המרכיבים שמהם העולם עשוי, את חומרי הגלם, את התהליכים, את המאמץ המקורי, את הזיעה והדם שבזכותם דברים מוגשים לנו לשולחן, אפשר להדחיק את הידיעה שמישהו עובד מאד קשה בשביל שלנו יהיה חול מסונן לדרוך עליו. מישהו תופר לנו את הנעליים, עומד במפעל שמונה שעות על הרגליים. אם הנעליים הן מסין הוא עומד יותר.
זה יכול להביא גם להתנשאות על האנשים העמלים או דחיה. או תחזוק סוג של אשליה או אפילו כעס במקומות לא נכונים. לדוגמא, את מנהג הכפרות עם תרנגולות כבר דוחקים מן העולם שנה אחר שנה. ובשביל מה באמת צריך את זה? למה להרגיש את הדופק של התרנגולת החמימה? כואב הלב עליה שהיא תלך למיתה, זה לא ביטוי, זו מציאות- היא תלך למיתה, כאן בסמטה הזאת, בידיו של שוחט עם סינר מלוכלך. אני גדלתי על כפרות בשטרות כסף, הן דבר נקי הרבה יותר, אין בהן דם, נפש. זה טבעי בעולם המוגש המונגש והמערבי שלנו להידחות מזה, אבל כבר כמה שנים שאנחנו הולכים דוקא לראות את התרנגולות בשוקי מאה שערים בשביל להבין את לב הדברים ממש, בלי מטאפורות ובלי דימויים, ולהבין שלצאת חוצץ נגד המנהג ולהכתיר אותו כברברי חוטא לאמת שגם העופות שמוגשים במסעדת כוכב מישלן עברו באותם כלובים, בידיו של אותו שוחט עם סינר מלוכלך ונזרקו הצידה עד שנאספו על ידי המשאית של ספק הבשר למסעדה.
רבי נחמן אומר שגם בתורה יש תורות שאפשר ללמוד רק מתוך עשירות. רק כשאדם לא בהשרדות אלא יש לו רווחה נפשית או רוחנית הוא יכול להתעמק בדברים מסוימים, להשיג השגות דקות וגבוהות יותר. גם לזה עלולים להיות מחירים. מי שמאבד את הקשר לשטח יכול לנאום נאומים, לסכם סיכומים, לדבר על דברים ממרחק, באידאולוגיה בלי לקחת בחשבון צרכים של פרקטיקה. ורק מי שכן מכניס את הידיים ללב הדבר בעצמו הוא קשוב יותר, אין בו התנשאות, קבלת ההחלטות שלו רחבה יותר והוא רואה תמונה שיש בה מימדים רבים.
(ראה תשפ"א)
