לאן נעלם מההגדה משה רבנו?

אם תרצו – הרי זו ההגדה של פסח שעמדה כמעט יותר מכל חיבור יהודי אחר (אולי פרט לתנ"ך) במוקדו של לימוד ועיון, פירוש ודרש במשך אלפי שנים.

למן "מדרש ההלכה" התנאי על פסוקי התורה שמדברים ביציאת מצרים ובמצוות חג הפסח, שנכנס לטקסט של ההגדה כחלק בלתי נפרד הימנה, ועד מאות הפירושים שנכתבו להגדה של פסח במהלך הדורות, והולכים ומתפרסמים גם בימינו, לא פסק העיסוק בה. תלמידי חכמים וחוקרים, דרשנים ו'סתם' עמך, יהודים ושאינם יהודים, נשים וגברים, אמנים ואנשי הגות, כל אחד מהם הוסיף להגדה מדיליה, נופך משלו, בלשונו, סגנונו וטעמו.

מגוון הפירושים והאנשים שעסקו בהגדה משקפים את מהותם של החירות ושל חג הפסח: כל ארבעת הבנים, לרבות הרשע, מסבים בצוותא-חדא אל שולחן הסדר, לומדים ומתווכחים, חולקים ושרים, ובאמצעות כל אלה נוטלים חלק בקיום מצוות היום. ללמדך, שערך החירות ולימוד התורה – על ריבוי הדעות שמאפיין אותם – אינו נחלת מגזר כזה או אחר. חירות אמיתית מושגת רק כאשר לכל אדם יש בה חלק.

אחת החידות שמלוות את ההגדה למן ראשיתה היא דווקא מה שלא נאמר בה. למעט פסוק אחד ששולב, כבדרך אגב, במדרש ההגדה, (שגם הוא לא מופיע בנוסחאות העתיקות של ההגדה), לצד ה"חידון המתמטי" של "כמה לקו על הים" ("מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת?… ועל הים מה הוּא אוֹמֵר? "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדוֹ"), נאלם-נעלם זכרו של משה רבנו מן ההגדה.

תופעה זו מפתיעה שבעתיים לנוכח תפקידו המרכזי של משה רבנו, "מושיעם של ישראל", בהליך היציאה משעבוד מצרים והציווי על מצוות החג, כפי שבאו לביטוי במקרא.

פרשנים, ראשונים כאחרונים, ביקשו לתת טעם בעניין  זה, והציעו הצעות שונות. מפתיע ככל שיהיה הדבר, מקצתם, תלו זאת במה שנראה כאדישות מצד משה רבנו לסבלם של ישראל בראשית השעבוד, ופקפוקו בצדקת מאבקם.

רמזים להסתייגות זו מופיעים כבר בדברי חז"ל והראשונים. כך, למשל, על הפסוק (שמות ב, יד) "וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר", מפרש רש"י, בעקבות חז"ל: "ויירא משה – כפשוטו, ומדרשו: דאג לו על שראה בישראל רשעים דילטורין [=מוציאי דיבה ולשון הרע], אמר: מעתה שמא אינם ראויין להיגאל!; "אכן נודע הדבר" – כמשמעו. ומדרשו: נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך(!!)".

ולא עוד אלא שכאשר ביקשו הקב"ה להוציא את העם ממצרים, נראה משה רבנו כמי שמנסה, פעם אחר פעם, להשתמט בתואנות שונות ממילוי המשימה שביקש להטיל עליו הקב"ה, לעמוד בראש המרד ולפעול באופן אקטיבי כדי לגאול את העם: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (ג, יא); "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי"; לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (ד: א, י).

לפי פירוש אחר, שמופיע ב"הגדת עַם" לאאמו"ר, בדומה להעלמת מקום קבורתו של משה, התורה וההגדה מבקשים למנוע אותנו מפולחן אישיות, ומהמרת האמונה ועבודת ה' באמונה ובעבודת האדם. הקב"ה הוא הגואל ומנהיג הבירה, ובני האדם הם רק שליחיו.

הפיכת אדם – גדול ככל שיהיה – למעין אליל שהכל סוגדים לו, פסולה ויש להימנע הימנה (מסיבה זו, כפי שהראה פרופ' יוסף טובי, גם בספרות הליטורגיה היהודית הקדומה מוצנע חלקו של משה). גם הדגשת "כבדות" פה ולשונו (שנתפרשו בפנים שונות) של משה נועדה ללמדנו שלא הרטוריקה, הלשון המשובחת וההופעה המצוחצחת הם עיקר, אלא הרגישות האנושית וההיחלצות להצלת "עשוק מיד עושקו".

דו-שיח מרתק בשאלה זו (שאני מקווה לפרסם את תוכנו בקרוב במקום אחר) התקיים לפני כשישים שנה בין ראש הממשלה דוד בן גוריון לבין הרב פרופ' שמואל קלמן מירסקי (רב קהילה, מהדירם של ספרי ראשונים חשובים וביניהם ספר השאילתות לרב אחאי גאון, ופרופסור בישיבה-אוניברסיטה).

מירסקי כתב מאמר שבו הדגיש את רצון "בעל ההגדה" לתאר את יציאת מצרים "בְּאוֹר ה'", וללמדנו שהגאולה מעשה ומתת שמים היא, ולא מעשה ידי אדם. לדעתו, מסיבה זו, בנוסף להשמטת שמו של משה, מוסיף ומדגיש גם בעל ההגדה בעקבות חז"ל: "ויוציאנו ה' ממצרים – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר… אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ,  אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר" (אגב, יש שראו במלים "אני – ולא השליח", התרסה כנגד הנצרות, מעין פולמוס סמוי שיש לו ביטוי גם בקטעים אחרים בהגדה, לרבות בשירים שבסופה).

אפשר ולא נאמין למראה עינינו, אך בעיצומם של מאורעות מדיניים, מצא ראש הממשלה בן גוריון (שדמותו של משה רבנו ריתקה אותו כל ימי חייו), זמן לעיין במאמרו של מירסקי. אכן, גם לאחר עיון זה דעתו לא נחה: "אני מוכן לקבל את דעתך שהפועל האמיתי והנעלם בכל מאורעות ההיסטוריה הוא הקב"ה בעצמו. אבל השאלה במקומה עומדת: מדוע לא נזכר שמו של משה, שהיה שליחו של הקב"ה במעשה גדול זה?… לפי התורה לא הטיל משה על עצמו שליחות זו, אלא נצטווה על כך על ידי הקב"ה והוא מילא שליחות גדולה זו. כך מספר ספר שמות. כלום לא ידע ספר שמות שהדבר נעשה בכוחו של הקב"ה? או כלום הייתה לו תפיסה חמרנית [=שלפיה הגאולה היא מעשי ברואי חומר, בשר ודם]? ולשם מה כל סיפורי ההיסטוריה במקרא עִם קריאת שמותיהם של משה, יהושע, השופטים, שאול, דוד המלך וכו' – אם כתיבת ההיסטוריה "באור ה' "מחייבת העלמת השם של העושים (כמובן בשליחות ה') לפי הסברתך. כלום סיפרו סופרי המקרא באור ה'? אתמהה!".

בראש תשובתו, מביע מירסקי את התפעלותו מכך שראש ממשלת ישראל מוצא פנאי, בין שלל עיסוקיו, לעסוק גם בדברי בתורה. יש בכך "עדות נאמנה", כותב מירסקי, "על הוגה גדול העומד בראש ההגה המדיני והביטחוני לישראל בשעה טרופה זו".

לגוף העניין, משיב הרב מירסקי, "אין מטבע עַמֵנו להיות ח"ו כפוי טובה ולשכוח את מיטיביו". אדרבה, התורה נקראת בספר מלאכי "תורת משה". והוא הדין בספר יהושע וכל גדולי דור ודור.

ועדיין, לדידו, ההגדה של פסח אינה בעיקרה סיפור על יציאת מצרים, המתוארת בפרוטרוט בספר שמות, אלא מדרש חכמים שתכליתו הדגשת מקום הקב"ה בהשגחה הפרטית והכללית, ופעולתו בתהליך הגאולה שתכליתו היא שבני ישראל – וכל הבאים אחריהם – יאמינו בה' ובהשגחתו ולא רק "במשה עבדו".

(ויקרא תשפ"ג)