גשם בעתו

"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי… ונתתי מטר ארצכם בעתו, יורה ומלקוש…", מבטיחה לנו הפרשה, במה שמוכר לנו כפרשייה השנייה של קריאת שמע, וממשיכה גם לתנאי הנגדי: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם… וחרה אף ה' בכם ועצר את השמיים, ולא יהיה מטר…".

הגשם הוא הסממוגרף הרוחני של ארץ ישראל. שלא כמו בארץ מצריים שבה "והשקית ברגלך כגן הירק", בא"י "למטר השמים תשתה מים"  – מה שמבטיח שישראל ישאו עיניהם תמיד למעלה. הציר של הגשם הוא ציר אנכי, והתורה מבקשת ללמד אותנו שהוא ציר דו-צדדי – כשישראל יקיימו כראוי את הצד שלהם מלמטה למעלה, יתקיים גם הצד השני – בשפע יורד מלמעלה למטה. לכאורה, הגשם הוא חלק ממחזור המים בטבע, ובעיתוי כזה או אחר – הוא יירד. אלא ששאלת העיתוי חשובה לא פחות. התורה מדגישה: ונתתי גשמיכם בעתו. התזמון של הגשם חשוב לא פחות מכמויות הגשמים. המשנה במסכת תענית (ג) הדנה במקרים שונים שבהם יש לקבוע תענית ומתייחסת לחשש בצורת, מתייחסת לפרמטרים של סדר של משך ושל תדירות – כמה גשם ירד על פני איזה משך זמן? מה ירד קודם? האם הייתה הפסקה בגשמים, וכמה זמן נמשכה?
על מנת להבין את חשיבות התזמון בירידת גשמים, מביאה הגמרא (תענית יט ע"א) את המשל הבא:
"יש שנה שגשמיה מרובין, ויש שנה שגשמיה מועטין. יש שנה שגשמיה יורדין בזמנן, ויש שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן. שנה שגשמיה יורדין בזמנן, למה הוא דומה? לעבד שנתן לו רבו פרנסתו בא' בשבת. נמצאת עיסה נאפית כתיקנה ונאכלת כתיקנה. שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן, למה הוא דומה? לעבד שנתן לו רבו פרנסתו בערב שבת. נמצאת עיסה נאפית שלא כתיקנה, ונאכלת שלא כתיקנה. שנה שגשמיה מרובין, למה הוא דומה? לעבד שנתן לו רבו פרנסתו בבת אחת. נמצאו ריחים טוחנות מן הכור מה שטוחנות מן הקב, ונמצאת עיסה אוכלת מן הכור כמו אוכלת מן הקב. שנה שגשמיה מועטין, למה הוא דומה? לעבד שנתן לו רבו פרנסתו מעט מעט. נמצאו ריחיים מה שטוחנות מן הכור טוחנות מן הקב, נמצאת עיסה כמה שנאכלת מן הכור אוכלת מן הקב".

כשהמשכורת משולמת בזמן (ולא בשוטף +++), בתחילת השבוע או החודש, היא מאפשרת לעובד להתארגן ולהספיק לתכנן כך שכל דבר ייעשה כראוי – סוף מעשה במחשבה תחילה. ירידת הגשם בעתו – כבר בתחילת עונת הגשמים, מייצרת וודאות ובטחון ומניעה את גלגלי החקלאות והכלכלה כסדרם. קבלת אותו הכסף בדיוק – אבל באיחור, כבר לא מאפשרת את ההערכות הנכונה, וממילא – גם התוצאות פחות טובות. מעניין לשים לב שגם כשהגמרא מדברת על 'שנה שגשמיה מרובין' היא לא מדברת על כמות בלבד, אלא על כמות הגשם על פני משך זמן – התדירות של הגשם. כשהכל מגיע יחד יש פחות בלאי ופחת בשימוש בתבואה או בעיסה, ניתן למנף את השפע באופן היעיל ביותר. אם הגשם יורד טיפין טיפין, ייתכן שבאף רגע נתון לא ירד מספיק גשם שיאפשר לזרע שבאדמה להתפתח, ושמי הגשמים המעטים מדי, לא יצטברו וכך יתאדו מהר יותר. כלל גדול מלמדים אותנו חז"ל, והוא שהשאלה איך ומתי היא חשובה לא פחות מהשאלה כמה.

מסתבר אם כן שהאקלים של ארץ-ישראל, שהגשם בו אולי פחות שופע מאשר בארצות אחרות ולא יורד כל השנה, מאפשר לנו גם להרגיש באופן מיוחד את ההיבט של השגחת ה' על העולם. השגחה לא באה לידי ביטוי רק בעצם מתן השפע החומרי והגשם – יש ארצות ירוקות וגשומות משלנו – כי אם בתחושת ההשגחה המדוייקת שנוצרת מתוך הצורך בתזמון המדוייק כל-כך. מתי, כמה, באיזה אופן, על פני איזה משך זמן – יירד עלינו הגשם.

(פורסם בפרשת עקב תשע"ט)