דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג"בכל שנה כשחודש אב מתגולל אל סופו, מתקפל בכבדות, גורר רגליים בדחיינות, באי רצון להניח אותנו לנפשנו – אלומה זעירה וזהירה של הקלה ותקווה מתמקמת לי בלב. נסיגתו של אב מבשרת על המשב המרענן של אלול, אם לא במעלות החום, לפחות באווירה. לדוד השם אורי וישעי, המלך בשדה, וכולי.
החופש הגדול (הילדים שלי נהגו לחקות אותי אומרת "חופש ממה?") מתפרס על פני חודשיים של דרמות הלובשות ופושטות צורה, מיקום, התרחשויות – כל משפחה עם הסיפורים שלה. בחלק מהמקרים אלה התנהגויות שתופסות אותנו לא מוכנים, משנות אותנו, מכוננות משהו מהותי בזהות שלנו, בסיפור המשפחתי שלנו.
איפה ועם מי מסתובבים בני הנוער? דאגות אין קץ. אי שם בשלהי העשור הראשון של המילניום – היה חוף דוגית, אחר כך חוף לבנון. אלכוהול, סמים, נערים ונערות עם מבט אבוד, טראנסים, הורמונים משתוללים. הורים שהציבו גבולות, אבל הילדים בחרו לחצות אותם. מאז החופים האלה הוכרזו כידידותיים למשפחות. אבל אני בטוחה שהסצנה לא נעלמה, היא רק החליפה כתובת. צריך לדבר עליה, להציף את התופעה, להכיר בה, לנסות לתת לה מענה. אסור לטאטא מתחת לשטיח המחפה על בדידות ותסכול. לא שיש לי מתכון בדוק למה עושים מול מתבגר/ת מהסוג המסתובב או המסתגר, הבגדים הגזורים, בקבוקי הפלסטיק שהפכו לכלי עישון ושאר שמחות. אני אפילו לא מתחילה לדבר על הפחדים שהמילה "טרמפים" מציתה. אולי נקודה לטור נפרד.
מה שכן, לאורך שנותיי כאמא ברוכה, יותר מכל למדתי להתפלל, לקרוע את השמיים בתחינות, לשפוך את ליבי כמים לנוכח פני השם. לסכם נקודות בהן פעלתי או פחות בדיוק כפי שהתכוונתי, ללבן לעצמי איזו אמא אני רוצה להיות.
נראה לי שלא סתם המלך בשדה דווקא באלול, תקופה שבה אפילו מזג האוויר מבין שהפעם הוא הגזים ומחליט להתמתן. החזרה למסגרות, פתיחת שנת לימודים דווקא בסיומה של השנה, היא בעיניי רעיון גאוני, מעין חזרה גנרלית לקראת ההתחלה הרשמית בחודש הבא. לקחת את הזמן להתבוננות, להתאוששות, לאיפוס מערכת שתצמח ותתעצם (גם) מחוויות הקיץ.
