הרב שי פירוןפרנסה אינה רק הכנסה כספית. פרנסה טובה היא חלק מהיכולת לנהל חיים מושכלים שיש בהם שקט ושלווה. העובדה שרבים טרודים בשאלות הפרנסה לא נובעת רק מעוני, ממחסור, אלא מיחס לא נכון אל כסף ואל מקומו בחיינו. התנהלות כלכלית מקולקלת משפיעה על מצבי הרוח, על היכולת להתמקד בעניינים שברוח, על היחסים העמוקים שלי עם בני אדם, כולל הקרובים לי. התנהלות כלכלית איננה בעיה של עניים, היא בעיה של אנשים רגילים.
נראה שהיחס לסוגיה זו מצוי גם בפער שבין הפרשה הראשונה לפרשה השניה של קריאת שמע. כידוע, ההבדל היסודי בין הפרשה הראשונה לשניה הוא שהפרשה הראשונה נאמרה בלשון יחיד ואילו השניה בלשון רבים. ההבחנה השניה נוגעת לדומה ולשונה שבין שתי הפרשות. חלק גדול מהביטויים הועתקו מלשון יחיד ללשון רבים למעט הביטוי "בכל מאודך". בפרשה השניה לא נאמר: "בכל מאדכם".
כידוע חז"ל במסכת ברכות דרשו: בכל לבבך – בשני יצריך. בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך. בכל מאודך – בכל ממונך.
בעל הכלי יקר פירש: "לפי שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, מדקאמר יש לך אדם שמע מינה שדבר זה בלתי מצוי כי אם באדם אחד או מתי מספר שבטלה דעתם אצל כל אדם אבל לא בציבור כי לא שכיח הדבר שרבים יסכימו על דעה נפסדה זו"… זו אמירה מפעימה לנוכח היכרותנו את תקופתנו: הכלי יקר סבור שהנהיה אחר כסף היא מדרגה של אלה היוצאים מן הכלל ואין בה כדי לאפיין את הציבור כולו. הלוואי.
אני מציע להתבונן על הסדר הלא ברור של הפסוקים, על פי פירושם של חז"ל. אם מדובר מהקל אל החמור, נכון היה לומר: בכל מאודך, בכל לבבך, בכל נפשך. אם מן החמור אל הקל: בכל נפשך, בכל לבבך, בכל מאודך.
נראה, שחכמים לא קבלו את עמדתו של הכלי יקר… הם סברו שהנהיה אחר ממון מסוכנת ולכן הסדר מדויק – מן הקל אל הכבד: "בכל לבבך, בכל נפשך, בכל מאודך".
מציאות החיים המעוותת יצרה מצב בו הרכוש, המעמד הכלכלי, הנהיה אחרי נכסים, גוברת לפעמים על עצם הרצון להיות בחיים. אין זה אומר שאני מוכן למסור את הנפש בשביל רווחה כלכלית. אבל לפי באור הגר"א המשמעות היא שהממון חביב עלי אפילו במחיר של ייסורי גוף. אני מוכן לפגוע בבריאות, בשלוות הנפש. לא חלילה מוות, אבל – הזנחה עמוקה של איכות חיי הגוף והנפש.
מציאות החיים מראה: ישראלים רבים חיים במינוס. מחקר מראה שרבים מאיתנו סבורים שאם רק היינו מצליחים להעלות את הפרנסה שלנו ב– 15% – היינו חיים טוב. זו מחשבת הבל.
הצורך להרגע, לקבל את מצבי, ללמוד לחיות כמו מי שאני – הוא אתגר אישי.
עמדה זו לא עולה בקנה אחד עם דברי חז"ל: "מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם". עמדה זו לכאורה סותרת את כל הבנתנו עד כה. אולם עיון בהמשך מבהיר: "שאין פושטין ידיהן בגזל". כלומר – טוב להם עם מה שיש להם. מה שיש נראה בעיניהם חביב.
הנהיה אחרי הכנסה – הפכה את חיינו לקשים מנשוא. אנחנו לא רגועים. אנחנו לא נינוחים. מדוע שלא נהיה עסוקים במה שיש לנו במקום במה שאין לנו?!
היום, יותר מתמיד, אתגר "בכל מאודך" שוכן לפתחנו. לא מדובר על עוני, על הסתפקות במועט, על נזירות והתנזרות. מדובר על אהבת ה'יש'. להפסיק לעשות תחרות עם עצמי. לקבל את עצמי, בכל מאודי. לא לחלום על מה שלא השגתי, לקיים: "בכל מאודך".
(פורסם בפרשת עקב תשע"ט)
