ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)
מנהיג צריך להקהיל את כלל ישראל ולא רק את עדתו. לשם שמיים, ולא לשם כוחו
מעטים בתנ"ך מקהילים: משה, קרח, דוד ורחבעם.
קרח מקהיל את עדתו כנגד משה ואהרן (במדבר טז יט) "וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֙רַח֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד…". יש לקורח ציבור, והקהל הזה יוצא במחלוקת המפורסמת כנגד משה ואהרן וכנגד בחירתם להנהגת העם.
גם רחבעם מקהיל (מלכים א יב): "וַיָּבֹאוּ (וַיָּבֹא) רְחַבְעָם יְרוּשָׁלָיִם, וַיַּקְהֵל אֶת־כָּל־בֵּית יְהוּדָה וְאֶת־שֵׁבֶט בִּנְיָמִן… לְהִלָּחֵם עִם־בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְהָשִׁיב אֶת־הַמְּלוּכָה, לִרְחַבְעָם בֶּן־שְׁלֹמֹה".
לכאורה – מלחמה צודקת. המלך הלגיטימי עפ"י הבטחת ה' יוצא לקרב כדי להשיב אליו את מלכותו.
אך הקב"ה מתנגד להקהלה הזו: "וַיְהִי דְּבַר הָאֱלֹקים… לֹא־תַעֲלוּ וְלֹא־תִלָּחֲמוּן עִם־אֲחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ, כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה".
דוד המלך מקהיל, על פי דברי הימים, בשתי הזדמנויות שונות. האחת בהקבלה למסופר בשמואל ב ו (שם לא מופיע הפועל "ויקהל"), הקהלה שמתחילה בשמחה חיובית, אך נגמרת באסון פרץ עוזא: "וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל מִן־שִׁיחוֹר מִצְרַיִם וְעַד־לְבוֹא חֲמָת לְהָבִיא אֶת־אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים מִקִּרְיַת יְעָרִֽים".
השנייה, קשורה גם היא בהכנות לבניית המקדש: "וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל… אֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה' וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱ-לֹהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת… וְעַתָּה לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל קְהַל ה' וּבְאָזְנֵי אֱ-לֹהֵינוּ שִׁמְרוּ וְדִרְשׁוּ כָּל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לְמַעַן תִּירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה".
הבחירה של בעל דברי הימים במילה "ויקהל" היא בחירה מודעת, השולחת אותנו אל תחילת פרשת ויקהל: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶֽת־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָֽם".
ה"ויקהל" הראשון בתנ"ך, מלמד אותנו גם את סוד ההקהלה הנכונה.
לקרח ולרחבעם יש עדה וציבור וטענות הגיוניות. אבל הציבור שלהם הוא לא כלל ישראל, והם פועלים מסיבות של אגו ורצון בכוח ובשליטה. דוד המלך, לעומתם, אוסף את כלל ישראל, לא למענו אלא למען כבוד ה', אלא שבפעם הראשונה הוא לא עושה את הדברים על פי ציווי ה'. רק בפעם השנייה, הדומה להקהלה של משה רבינו, הוא במקום נכון וחיובי; הוא עצמו לא יבנה את בית ה'. אין כאן חשש שלמען כוחו ושלטונו הוא פועל, אלא אך ורק לשם שמים. הוא מבהיר זאת בפנייה לעם שישמרו את מצות ה'. ממש כמו משה בפרשתנו, המקהיל את כל העם, ומצווה אותם על השבת, כהקדמה לבניית המשכן.
מנהיג צריך להקהיל את כלל ישראל ולא רק את עדתו. לשם שמיים, ולא לשם כוחו ושלטונו.
(ויקהל תשפ"ג)
