אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])
המבנה הציבורי הראשון של העם היהודי עומד בשעה טובה על תילו ועומד להיחנך ולשמש כמרכז רוחני לעם, מקום בו תהא השכינה שורה. כולם נרתמו למשימה הלאומית שהצריכה תקציב גדול ורוח התנדבות. תרומות זרמו מכל עבר, יוצרים, אנשי מקצוע מכל תחומי הבניה, מהנדסים ואומנים, כולם התגייסו למלאכת הבנייה של המשכן המרשים והמפואר שנוצר במדבר.
פרויקט ענק שכזה שמגלגל כל כך הרבה זהב, כסף נחושת וכן הלאה, מצריך פיקוח ציבורי הדוק, מצד אחד, אך מצד שני חייב שיהיה אמון בין העם לשלוחיו כדי שאלו יוכלו לתפקד באופן הכי טוב והכי מקצועי שנדרש.
בתקופת בית ראשון, מחליט הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לחַזֵּק בֶּדֶק הַבַּיִת. כסף רב מאד נאסף מאת העם, והוא נמסר לעושי המלאכה ולאנשי המקצוע: "וְנָתְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית ה' וַיּוֹצִיאֻהוּ לְחָרָשֵׁי הָעֵץ וְלַבֹּנִים הָעֹשִׂים בֵּית ה'".
בסיומה של המלאכה מתאר הפסוק את יחסו של העם שנתן ממיטב כספו, אל אנשי המקצוע, ושליחי הציבור שניהלו את הפרויקט: "וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים".
על כך יאמרו מפרשים שונים- 'לא היו האמרכלין באין לחשבון עם האנשים הגזברין.. לפי שלא היו חשודים בעיניהם, כי באמונה הם עושים' [רש"י].
'לא עשו חשבון עם האנשים אשר נתנו להם הכסף… כי באמונה- ידוע היה שעושים באמונה, ולכך נבחרו אלו מתחילה' [מצודת דוד].
לעומת האמון הזה, מציב משה רבנו עם סיום מלאכת המשכן רף גבוה של שקיפות ציבורית, כדי ליצור לדורות את הסטנדרט ואת המחויבות של שלוחי הציבור כלפי שולחיהם.
משה מכיר את אופיו של העם הזה- לטובה ולרעה. משום כך, כדי ליצור את מערכת הערכים הראויה ואת האמון ההדדי בין העם לשולחיו הוא מוסר לעם דו"ח מפורט עד רמת המסמר בקרש האחרון.
נוקבת היא לשון המדרש, המסבירה את התנהלותו של משה אל מול העם: "..אָמַר דָּוִד, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִשְׂרָאֵל רוֹגְנִים הֵם… תֵּדַע לְךָ, כְּשֶׁנַּעֲשָׂה בֵית הַמִּקְדָּשׁ, כָּל דָּבָר וְדָבָר נַעֲשָׂה בְּמִסְפָּר וּבְמִשְׁקָל.. אָמַר מֹשֶׁה, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיִשְׂרָאֵל רוֹגְנִים הֵם, הֲרֵנִי עוֹשֶׂה לָהֶם חֶשְׁבּוֹן מִכָּל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן… וְהוּא נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף וְלַנְּחֹשֶׁת… וְלָמָּה עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן? הרי הַקָּב"ה מַאֲמִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא'…אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַע לֵיצָנֵי הַדּוֹר שֶׁהָיוּ מְשִׂיחִין אַחֲרָיו, ואומר אחד לחברו: ראה צווארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו… וַחֲבֵרוֹ מְשִׁיבוֹ… 'אדם שנתמנה על מלאכת המשכן … מָה אַתָּה רוֹצֶה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָשִׁיר?' כְּשֶׁשָּׁמַע כֵּן, אָמַר חַיֵּיכֶם, מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן…".
נכון שחייב לשרור אמון גדול בין העם לבין שלוחי הציבור שלו. בלעדי אמון בסיסי זה לא יוכל אף אחד לפעול ולתפקד. הנחת היסוד של העם כלפי שלוחיו צריכה להיות 'כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים'.
אולם מצד שני, שלוחי הציבור, אפילו משה רבנו, צריכים לדעת שהם רק שליחים, ועליהם מוטלת חובת היושרה, השקיפות והדיווח המלא לשולחיהם על כל אגורה ועל כל מסמר. זה הרף לניהול כספי ציבור, ולכן מקפיד משה עם סיום מלאכת המשכן לומר ולעשות בפועל: "מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן...".
'לְפִי שֶׁאָדָם צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם, שְׁנֶּאֱמַר 'וִהְיִיתֶם נְקִיִים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל".
[משנה מסכת שקלים].
(ויקהל פקודי תשפ"ג)
