אידיאלים או עבודה זרה?

פרשתנו פותחת את ספר ויקרא בתיאור הקרבנות שהם הם עיקר העבודה הדתית של תורת משה. הפרשה פותחת באומרה: "אדם כי יקריב מכם קרבן לד'". עבודת הקורבנות לא היתה מיוחדת לישראל, אבל משמעותן היתה שונה לחלוטין בפולחנם של העמים. מובן המילה – זאת אומרת, מובן הפעולה עצמה – היה ויתור והתנזרות מצד האדם של אותן הטובין שהיה מקריב לאלוהיו, בציפייה לטובת הנאה בתמורה, דבר המאפיין את היחס של תן וקח (בלטינית do ut des -) שהוא עיקר המחשבה הדתית של אומות העולם היווני-רומאי שממנו שואב העולם המערבי את תרבותו ורוחניותו. בעקבות התרגומים שהושפעו ישירות מאותה האוירה עוותה המשמעות העברית המקורית של המילה והמובן הלועזי השתלט לא פעם על התודעה היהודית. בעברית של לשון הקודש המשמעות של המילה קרבן הנגזרת משורש "קרב" מבטאת בראש ובראשונה את המאמץ ליצור קירבה בין רחוקים. רש"י מפרש על המשך הפסוק שכל הקרבנות עליהם מדובר בפרשתנו הינם קרבנות נדבה כלומר קרבנות הנובעים מרצונו הטוב של האדם וביוזמתו, הוי אומר מתנה הניתנת על ידו.

הדיוק המובא בכתוב "קרבן לד'" אינו בא לציין את יעוד הקורבן אלא דוקא להגביל אותו: לד' לבדו יוקרבו הקרבנות. דבר זה נובע מצד אחד מסדר המלים בפסוק, היות והמילה קרבן מופיעה לפני שם השם; אולם גם הפיסוק שנקבע ע"י המסורת – היינו טעמי המקרא – מפריד בין שתי המילים.

כוונתו של הפסוק הינה אם כן כדלהלן: כאשר אדם מכם יתעורר להקריב קורבן, לד' לבדו יקריב אותו. דבר זה יכול להיראות תמוה בעינינו, שהרי למי נביא קרבן אם לא לד'?! אולם דא עקא, בא הפסוק להתנגד לדרך הפולחן כפי שהיה ידוע אצל העמים מאז הדורות הראשונים של האנושות (אנושות דוקא כצאצאי אנוש). ההתנהגות הדתית של עבודת הקרבנות התייחסה לכוחות הטבעיים שהיו נחשבים כאלוהיים ע"י העמים הפגאניים למיניהם של העולם העתיק. היה, אם כן, צורך במאמץ רוחני אדיר לאורך כל ההיסטוריה של הציביליזציות האנושיות כדי לעבור את עידן האליליות ולהגיע לוודאות שהעבודה, שהיא נטיה טבעית אצל האדם, תיועד לד' לבדו.

עם זאת, ההכרח של אזהרה זאת בעינו נשאר. היא רלוונטית ועכשווית ואף יותר מתמיד, בגלל המספר הרב של מיני עבודה זרה מחופשות ל"אידיאלים" המרכיבות את התרבויות בנות ימינו.

החילון של קונספטים מחביא לעתים קרובות את הקשר הישיר מהאידאל (או ליתר דיוק – האידיאולוגיה) לאליל. אולם, ברור הדבר שכל האסונות שבהן גוועת החברה האנושיות נגרמות עקב בחירה רוחנית אלילית שעניינה להעדיף אחד מהערכים הפונים לתודעה האנושית ולמצפונה, ולהעמיד אותו ליחידה מוחלטת העליון על כל הערכים האחרים הנעשים טפלים לו, אם לא מתבטלים כליל, וזאת במקום ההכרה באחדות שמו של מי שהוא לבדו אל ואין בלתו. לכך אכן רומז הפסוק באמרו בפרשת משפטים: "זבח לאלהים (חולין) יחרם בלתי לד' לבדו".

אולם, רבות מאד הן עבודות האלילים החלקיות של החברות בנות זמנינו. החברה היהודית עצמה אינה תמיד חסינה בפני פיתוייה. היה זה אם כן חשוב להזכיר בתחילת ספר ויקרא המכתיב את החוקים של כל העבודה השייכת באופן מובהק לתורת משה כפועל יוצא מקבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, שפירושם הסכמה מצד האדם להיות נידון ע"י החוק המוסרי שאותה התורה מציעה – אלה המשפטים אשר תשים בפניהם, זאת אומרת הכרה בעקרון המוחלט של המונותיאיזם העברי: רק את הא-ל האחד יחיד ומיוחד, שמגלה את שמו כעירבון לאחדות המידות, יש לעבוד ולא שום ישות אחרת כל שהיא זולתו.

יש לשים לב בהקשר זה לכך שכל רמז קל שבקלים למשה אסור בתפילה היהודית, למרות שדבר זה עלול להיחשב ככפיות טובה כלפיו. מסורת ישראל מונעת לחלוטין התייחסות כלשהיא למשה רבנו בעבודה המוכתבת ע"י התורה שנתגלתה לנו על ידו.

התפילה לעולם אינה פונה לאלוקי משה, אלא לאלוקי אברהם, יצחק ויעקב, אבות האומה העברית, מחוללי הזהות הישראלית. לא מדובר כאן באידיאל של רב ומורה למופת שייהפך לאליל עבור תלמידיו שהיו למאמינים ולממשיכי דרכו, אלא במי שנתגלה לצאצאי מייסדי האומה שמשה היה רבם.

ההתיחסות לאבות ישראל עולה אם כן על זו של רבם של ישראל, ומונעת את הסכנה של האלהה של משה כמתווך. יתירה על כך, המגיד בסדר פסח, זכר ליציאת מצרים, אירוע המכונן את אמונת ישראל וההיסטוריה שלו כקולקטיב, אינה כוללת אף רמז למשה. כל זה קשור אגב לענוותנותו שבשבילה התורה בעצמה שיבחה אותו כידוע, באמרה: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

דבר זה מתקשר לדרשה מפורסמת על האלף הזעירה של "ויקרא" בה פותח הספר כולו. מלמדים אותנו חז"ל שזוהי הוכחה נוספת לענוותנותו של משה שהתעקש לכתוב ויקר, כלומר דרך מקרה, כפי שכתוב לגבי נביאי אומות העולם שאצלם מתפרצת הנבואה במקרה. הקב"ה רצה לכתוב ויקרא בכתיב מלא כדי להדגיש את ייחודיות נבואת משה הנאמן בכל ביתו. הא' הזעירה באה ללמדנו שלא זכה משה לגדלותו כי אם מפני שהקטין את עצמו כדי שאישיותו האדירה לא תעמוד בין בני ישראל לאלוקיהם.

(ויקרא תשפ"ג)