האם מותר לגלות סודות רפואיים?

סודיות רפואית – היא החובה לשמור בסוד כל מידע שנמסר לרופא או לעובדי בריאות אחרים על ידי הנבדק, או ביחס אליו. בשבועת היפוקרטס נאמר, "כל אשר אראה ואשמע בשעת הטיפול, וגם שלא בטיפול, באורח חיי האנשים, ואשר אין להשמיע מחוץ לביתם, לא אגלה מזה מאומה, כי ידעתי כי סוד מופלא הוא שאין להזכירו". לחובה זו יש תנאים ומגבלות מבחינה הלכתית, מוסרית ומשפטית.

ספר ויקרא עוסק בין היתר בתורת הקורבנות. קורבן אשם הוא אחד מסוגי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש, הבא ככפרה על חטאים שונים. עילות הבאת קרבן אשם מפורטות בפרשה. הראשונה שבהן מצוות הגדת עדות. התורה מחייבת את מי שיודע עדות בדבר מה להגידה. וזה לשון הכתוב, "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד ונשא עונו" (ויקרא, ה', א'). מפסוק זה למדו חז"ל את חובת הגדת העדות, כלשון ספר החינוך "להגיד העדות בפני הדיינין בכל מה שנדעהו, בין שנתחייב בעדות מיתה או ממון המועד עליו, או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר, 'והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו'. בכל עניין, חובה עלינו להגיד העדות בפני הבית דין" (מצווה קכ"ב). בעל ספר החינוך מצביע בהמשך דבריו על ההבדל בין חובת הגדת העדות בתחום הפלילי ובתחום העבֵרות על איסורי תורה מצד אחד, לבין חובה זו בתחום דיני הממונות, מצד שני. בלא עדים אי אפשר לקיים הליך משפטי, וממילא מובנת החיוניות של העדים בהליך המשפטי.

מהו היסוד הרעיוני של החובה להעיד? הרמב"ם בספר המצוות רואה בחובת העדות חלק מעֶקרון העל של אחווה ועזרה הדדית בין בני אדם וזה לשונו, "ובאה האזהרה באומרו 'לא תעמד על דם רעֶך'. וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה, כי הוא רואה ממון חבירו אבד והוא יכול להחזירו אליו באומרו האמת. וכבר בא בזה העניין גם כן 'אם לא יגיד ונשא עונו'. ולשון ספרא, מניין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק? תלמוד לומר, 'לא תעמד על דם רעֶך'" (לא תעשה, רצ"ז). הרב ברוך הלוי אפשטיין (ראשית המאה הכ'), בפירושו על התורה, "תורה תמימה" מרחיב עניין זה ומסיק ממנו שחובת הגדת עדות מוטלת גם בעֵד יחיד, אף על פי שאין בכוחו להוציא ממון, אך ישנם מקרים בהם גם לעד אחד יש משקל בבית הדין, כגון, חיוב שבועה (ויקרא, ה', א סעי' כ"ז, ד"ה אבל).

האיסור ההלכתי של גילוי סודות רפואיים אינו אופייני להלכות רפואה בלבד. איסור זה נאמר כלפי מגלה סוד כל שהוא ומקורו בפסוק, "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא י"ט, ט"ז). אולם נשאלת השאלה- האם אין חריגים בנידון המאפשרים או מחייבים גילוי סודות רפואיים במקרים מסוימים? לדוגמא, אדם האוחז בהגה הנוהג במכוניתו לעיתים מזומנות, ונתערער מצב בריאותו פיזית או נפשית, עד שנהיגתו מסוכנת, האם רשאי הרופא להודיע למשרד הרישוי מצב בריאותו העכשווי? התשובה לשאלה זו ברורה, לא רק שאותו רופא רשאי לספר על מצב בריאותו של החולה, אלא שחייב הוא לעשות כן.

האיסור בדבר גילוי סוד בכלל וסוד רפואי בפרט, שמקורו בפסוק "לא תלך רכיל בעמיך", לא נאמר במקרה שבית הדין נזקק לעדותו של היודע בדבר. במקרה כזה לא רק שאין איסור לספר אלא, "אם לא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה', א'). להלכה, "כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו" (חו"מ כ"ח, א').

הפוסקים דנים במי שנשבע שלא לספר סודו של חבירו, האם בית הדין יכול לכפות עליו? אמנם בנוסח שבועת הרופאים לא מוזכרות המילים 'אני נשבע' (ראה, יעקובוביץ, הרפואה והיהדות, עמ' 258), אבל אין זה גרוע יותר מקבלה בעלמא שלא לספר. הסמ"ע מביא בשם מהר"י ווייל, שאם עד הבטיח לחבירו שלא לגלות סודו – יתיר לו חבירו להעיד על כך בבי"ד. על הלכה זו תמה הט"ז שם והוכיח מדברי המהרי"ק (הובאו ברמ"א, יור"ד רכ"ח, ל"ג) שכתב, "ואפי' נשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואח"כ נתנו עליו חרם חייב להגיד", משמע שאין זקוקים לשום התרה (חו"מ, כ"ה סק"א). הט"ז עצמו הכריע להלכה שאם אין תובעים ממנו להעיד – זקוק להתרה, אבל אם ביה"ד תובע מהעד להעיד – שבועתו כלל לא חלה (שם, ס"ק מ"ב). פוסקים אחרים מחלקים בין עד אחד לשניים. בשניים – שעדותם עדות מהתורה לכל דבר – לא חלה שבועתם מכח "אם לא יגיד ונשא עונו". בעד אחד – חלה שבועתו (עיי' תומים חו"מ כ"ח, סק"א). במקרה שלא הייתה שבועה, אלא רק הבטחה – מחייבים את האדם שהובטח לו, שיתיר לעד לגלות, ואם הוא מסרב ביה"ד יכול לחייב את העד להעיד. נמצאנו למדים, ששבועת הרופאים, שרק קבלה היא ולא שבועה – יכול בית הדין לכפות עליהם למסור עדות. הרב וולדינברג מוסיף שרופא דתי שעה שאמר את נוסח שבועת הרופאים ודאי לא כיוון לכלול בזה העלמת מידע מבית דין, שעבירה היא בידו (שו"ת "ציץ אליעזר" חי"ג, פ"א).

(ויקרא תשפ"ג)