יציאת מצרים תשפ"ג – האויבים לא שואלים אותנו

בשבוע שעבר התגייס מחזור נוסף של תלמידי ישיבתנו לצה"ל, לגולני, שריון, מודיעין ופרמדיקים קרביים. ביציאה מהבקו"ם נמצא מאהל מחאה של ארגון 'אחים לנשק' (אנשים בגיל העמידה, שנראה כי כבר אינם עושים מילואים בעצמם), שניהלו ויכוחים עם אברכים חרדים שהגיעו לדחות שרות. ביציאה, ביקשנו לשוחח איתם כ'אחים לנשק' על הרפורמה, על הוצאת צה"ל מהוויכוח הפוליטי, והסרבנות. השיחה התנהלה בצורה מכובדת, כל אחד הציג את דעתו ומה מפריע לו, עד שאחד נכנס לאוהל והכריז בהתלהמות, 'אנחנו לא אחים'! 'ומה אתם אומר: אולי הגיע העת להיפרד – אתם תקימו לעצמכם מדינה משלכם, 'מדינת יהודה'?!'… לא הספקנו להשלים את הדיון, נאלצנו לצאת בזמן, לשיעור קבוע בישיבה.

בליל הסדר אנו מקיימים את מצוות סיפור יציאת מצרים, הסיפור המכונן של עלית עם ישראל על במת ההיסטוריה. יש חשיבות גדולה בסיפור זה משום שהוא משמר את הזיכרון ההיסטורי הלאומי שלנו – מניין באנו. משום שאם נדע מניין באנו נדע לאן אנו הולכים. אולם חכמים מציבים בפנינו אתגר נוסף, שאנו קוראים בליל הסדר בהגדה: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם" (שמות יג ח). לכל דור ולכל אחד יש משמעות מחודשת, רלוונטית, לסיפור יציאת מצרים (ראה פסחים פז ב, משמעותו לדור גלות בבל). האם ניתן למצות ממנו משמעות גם לזמן המיוחד והמורכב שבו אנו נמצאים? נתמקד באחת.

סיפור יציאת מצרים בנוי בצורה מתודית: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" (משנה פסחים י ד). "מאי בגנות? רב אמר: 'מתחילה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו'. ושמואל אמר: 'עבדים היינו'" (פסחים קטז א). לפי שמואל סיפור יציאת מצרים והיציאה 'מעבדות לחרות' תלוי בהבנת השעבוד וסיבותיו. ראשית השעבוד היה בזיהוי שעם ישראל הפך משבטים ל'עם': "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וגו'" (שמות א ט). בשעבוד התכוונו המצרים לכמה דברים: לסבל שיצמצם את הילודה והריבוי הטבעי; לנצל אותם כעבדים – ככח עבודה זול לפרויקטים לאומיים; ושעבוד שנועד לדכא אותם מלהיות עם, ע"י הבלטת ההגמוניה המצרית על פניהם, ולמנוע מרידה בשעת  מבחן.

התורה מדגישה ש"הפעם הראשונה שנקראנו 'עם' היתה על ידי פרעה שאמר: "הנה עם בני ישראל" (שיחות הרצי"ה בהר תשל"ג). זה דבר יוצא דופן, משום שזה לא התחיל מאתנו, שאנחנו הגדרנו את עצמנו ב'הגדרה עצמית' – כ'עם'. ושהמצרים לא שאלו אותנו. רק אח"כ בפניה לפרעה: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (שמות ט א). נקראנו כ'עם' ע"י עצמנו. יש לשים לב שההגדרה שלנו כ'עם' ע"י פרעה, כמקשה אחת, של כל השבטים, היתה בהקשר של השעבוד. המצרים ייעדו גורל אחד ודין אחד לכל השבטים – כולם יהיו משועבדים! ללא אבחנה, בין מי שהיה מקורב ונאמן יותר לשלטון המצרי, ומי שלא. כך היה גם כשגזרו על השלכת התינוקות ליאור (שמות כא ב), כולם! ללא אבחנה! ניתן להניח שה'מקורבים' התקוממו על חוסר הצדק, שלא מתחשבים בהם, וגוזרים על כולם ללא אבחנה.

זאת הסיבה לכך שיש מנהגי אחדות מיוחדים בפסח. מגבית ה'קמחא דפיסחא' – ערבות הדדית לנזקקים, והפתיחה של הסדר – ב"הָא לַחְמָא עַנְיָא וכו'" ובקריאה לנזקקים להצטרף אלינו לסדר: "כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח".

זה אחד השיעורים שעלינו ללמוד השנה מסיפור יציאת מצרים. ההיסטוריה מלמדת שהתופעה הזו חזרה על עצמה לאורך כל הדורות, גם בימים הארורים של השואה, והיא קיימת גם בימינו. זה לא ישנה מאומה אם בתוכנו יהיו כאלה שיכריזו בצורה פאתטית ש'איננו אחים'. האיראנים, החיזבאללה, החמאס, ואחרים, מייעדים לכולנו גורל זהה, ללא אבחנה בין מי שחושב ש'אחים אנחנו' ובין מי שלא.

ב'שבת הגדול' בו התחוללה ההתנערות הראשונה מההגמוניה המצרית, נוהגים בני אשכנז לומר במנחה מההגדה מתחילת 'עבדים היינו' עד 'לכפר על כל עוונותינו'" (רמ"א סי' ת"ל). להתכונן לליל הסדר ולהפקת משמעויותיו (ראבי"ה סי' תכ"ה).

לזכר אחי היקר סמ"ר מאיר שנוולד הי"ד במלאת 28 שנים לנפילתו.

(צו תשפ"ג)