חולה שאסרו עליו לאכול מצה ואכל – לא יצא ידי חובת המצוה

הלשון מכוסה פקעיות טעם, שהן קולטנים הרגישים לתכונה הכימית שנקראת חומציות. כשאנחנו מכניסים לפה חומר חומצי הקולטנים מפעילים תאי עצב שמעבירים את המידע למוח שמעבד את המידע, וכך אנחנו מבינים שהכנסנו לפה מזון או משקה חמוצים.

אחד מדיני הקורבנות הוא, שאסור להקריב בבית המקדש שאור ודבש "כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'" (ןיקרא, ב' י"א). והמנחה "לא תאפה חמץ…מצות תאכל" (שם, ו', ט'-י'). "שאור" זהו שם כולל ללחם חמץ. ואכן, כמעט כל הלחמים שהקריבו במקדש היו מצו., "דבש" זהו שם כולל לפירות האילן כפי שביאר הרשב"ם. מדוע כך? מדוע לא להביא את המוצר המוגמר של גידול הדגן, כלומר את הלחם, כמו את הפרי הבשל והמתוק שיוקרב על גבי המזבח? חז"ל ראו בשאור ובדבש ביטוי ליצר הרע, "ר' אלכסנדרי בתר דמצלי (אחר שסיים תפילתו) אמר הכי, ריבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות, יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם" (ברכות י"ז ע"ב). במה דומים השאור והדבש ליצר הרע? בעל ספר החינוך מבאר, "ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה את עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו, לרמוז כי תועבת ד' כל גבה לב…" (מצווה קי"ז), כלומר, השאור והדבש התופח והתוסס הם רמז למידת הגאווה השלילית.

רבינו בחיי מבאר את טעם איסור השאור והדבש על דרך הקבלה, "השאור והדבש רמז למידת הדין…ולפי שהם דברים שיצאו ממזגם, לכך הם מרוחקים מן המזבח" (כד הקמח, ערך פסח, הרב שוועל בהערות, ויקרא ב' י"א), כלומר, הקרבנות מבטאים את רצון ד' שהוא ממוזג, השאור בשל חמיצותו והדבש בשל מתיקותו, אינם מייצגים נכוחה את רצון ד' ועל כן אינם עולים על המזבח. בעל הכלי יקר, הדגיש את ההכרחיות שבשניים אלו, השאור, והדבש, הינם צרכים הכרחיים לאדם, וחיוניים לבניין העולם, אך במגבלות שהציבה התורה. על הסכנה שבמתיקות היתרה כתב בעל ספר החינוך, "ובעניין הרחקת הדבש נאמר אל הילדים הרכים כדי לייסרם, שהוא הסיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחרי המאכלים המתוקים לחכו כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא ייתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים בריאות איבריו…" (מצווה קי"ז).

ישנם פירות שמשפיעים על חוש הטעם ומנטרלים את תחושת החמיצות, כגון לימון. אחת התרכובות שבו היא מירקולין, חומר שנקשר לקולטני הטעם המתוק, וגורם להם לחוש חומציות גבוהה כמתיקות גבוהה. כלומר, אם שותים מיץ לימון נקי מרגישים כאילו שותים כוס לימונדה מתוקה במיוחד. ההשפעה פגה כעבור 30-15 דקות, כשהפה נשטף היטב ברוק.

חולה שאסרו עליו הרופאים לאכול מצה או מרור, או לשתות יין, מפני שסבורים הם שדברים אלו יזיקו לו, ויכניסוהו לספק סכנה, בוודאי אסור לו לאכול או לשתות דברים אלו, כדין כל ספק פיקוח נפש, שדוחה כל המצוות, ואין לך מצווה הבאה בעבירה גדולה מזה. ואם עבר על דבר הרופאים, ואכל כזית מצה בעת שהיה מסוכן לאוכלה, ואחר כך הבריא, חייב לאכול לחזור ולאכול בעת שהוא בריא, ולא יצא חובת המצווה כשאכל נגד דעת הרופאים, כי מצווה שאינה צריכה להיעשות משום סכנה, ועבר ועשה, הרי זה כמי שלא עשה את המצווה, ואין כאן מצווה כלל (שו"ת ענג יו"ט סי' מ"א).

חולה שאין בו סכנה, יש פוסקים הסבורים שפטור החולה מאכילת מצה ומרור, ומשתיית ארבע כוסות יין, אך דווקא בחולי של כל הגוף עד שיפול למשכב, אפילו כשאין חשש סכנה, או אם חושש שיגרמו לו צער גדול (שו"ת חלקת יואב, סוף דיני אונס בהשמטה). אבל אם סובל ממיחוש גרידא, או כאב ראש בלבד, צריך לדחוק עצמו לשתות ארבע כוסות (שו"ת הרשב"א סי' רל"ח, ובטוש"ע או"ח סי' תע"ב סעי' י').

חולה שקשה לו לאכול מצה בצורתה הרגילה, אך הרופאים מתירים לו מבחינה בריאותית לאכול מצה, יכול לפוררה דק-דק, ולאוכלה כך בליל הסדר (ביאור הלכה סי' תס"א בד"ה 'יוצא'), ויכול לברך עליה ברכת המוציא (שו"ע או"ח סי' קס"ח סעי' י"א). אם לא יכול לאוכלה יבשה, מותר לאוכלה עם לגימת מים (שו"ת בניין ציון סי' כ"ט). אם גם זה בלתי אפשרי, יכול לשרותה במים פושרים (טוש"ע או"ח תס"א סעי' ד', ובמ"ב שם ס"ק י"ח). ואם גם לא יכול לאוכלה בצורה זו, מותר להטבילה במשקה אחר (משנה ברורה תס"א ס"ק י"ח).

ביחס לשיעורים, חולה המתקשה באכילת המצה, ייקח כזית מצה אחד בלבד בשיעור המצומצם ביותר (משנה ברורה סי' תפ"ו ס"ק א'), היינו שיעור של עשרים גרם, או שיעור של 17 גרם (שו"ת יחווה דעת, ח"א סי' ט"ז, ובשו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' כ"ז אות א'), ולמצות 'כורך' יקח חתיכה קטנה של מצה, וחתיכה קטנה של מרור, ולבסוף יאכל כשיעור זה של מצה לאפיקומן. כמו כן לא צריך לאכול בבת אחת, אלא יאכל בתוך כדי 'שיעור אכילת פרס' המתמשך כ-9 דקות.

(צו תשפ"ג)