קובי פרידחי (פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית, דוקטורנט באוניברסיטת אריאל)
לאחר שהתורה סיפרה לעם על עבודת הקורבנות בפרשת ויקרא, מגיעה פרשת צו המכוונת לאהרון ולבניו, אלו שמקריבים את הקורבנות בפועל. הביטוי "צו" המופיע בתחילת הפרשה מעלה תמיהה אצל פרשנים המנסים להבין מדוע משתמשים דווקא בה. אנחנו מכירים מהפרשה הקודמת את הביטוי "ויקרא" ורגילים לראות את "וידבר", מדוע מחליט הקב"ה לנקוט כאן בלשון ציווי?
רש"י מסביר כי קרבן העולה המופיע בתחילת הפרשה הוא קרבן ייחודי בכך שהוא עולה כולו השמיימה. הכוהנים משקיעים בו את אותן האנרגיות כמו שאר הקורבנות אך לא מקבלים דבר (חומרי לפחות) בתמורה. הציווי נועד לזרז אותם דווקא במקום בו הם יכולים להרגיש מופסדים.
כשאני חושב על מהותה של תורה, הקושי שהפרשנים מעלים לגבי המילה "צו" תמוה. הרי אחת ממטרותיה המרכזיות של התורה הוא לתת לנו ספר של חוקים וכללים לפיהם נדע כיצד להתנהג. המצוות אינן המלצות חביבות ויש דרישה אמיתית ובלתי מתפשרת לבצע אותן, גם כאשר לא ננקטת לשון ציווי. בעולם העבודה המצב דומה. המנהלות שלי לרוב לא מצוות עליי לעשות דברים, אבל גם כאשר ננקטת לשון בקשה או התייעצות, ברור מאליו שכאשר הפגישה תסתיים (או כאשר הזום ייכבה) עליי לגשת ולבצע.
יחד עם זאת, יש הבדל בין ציווי לבין אמירה רכה יותר. ציווי לא נותן אפשרות לדיון או לשיח, ציווי מייצר חיץ בין נותן הפקודה לבין המבצע ומאפשר ניתוק רגשי. בשל כך ניתן לראות את ההנחיות הקרות והקשיחות רשומות בנהלים ובצווים ואת האמירות היומיומיות (שגם הן מחייבות) נאמרות בצורה יותר יומיומית ורגילה. כאשר מנהל מרבה להשתמש בלשון ציווי, הוא מייצר מחסום רגשי בינו לבין העובדים. הוא נעזר בכוח הסמכות שלו כדי להזיז דברים ולהניע ופחות בכוח ההשפעה שלו כאדם. שימוש יתר בפקודות יגרמו לו לניתוק מהשטח ובשלב מסוים הוא עשוי להפוך ללא רלוונטי.
התורה נוהגת לעיתים להביא את שכר המצווה לצידה, לפעמים מצרפת הסבר על תועלתה החברתית או מזכירה לנו באמצעותה אירוע היסטורי. ובכל זאת, לציווי פשוט, חד וברור יש צד חיובי. כאשר אנחנו פוגשים מצווה קשה להבנה או מורכבת לביצוע, דווקא אז, אנחנו זקוקים לתזכורת לכך שמדובר בציווי. התורה לא מתעלמת מהכוהן, היא מבינה את הקושי היחסי של קורבן העולה ומזכירה לו שהיא חשובה כמו כל קורבן אחר. המצווה הקשה הנאמרת בציווי חשובה ומהותית כמו המצווה שנאמרת בלשון רכה. והמצווה שנאמרת בלשון רכה, מחייבת ודורשת לא פחות מזאת שנאמרת בלשון קשה.
(צו תשפ"ג)
