מה משה היה אומר על הליך בחירת השופטים?

בעיצומם של ימי המשבר החוקתי החריף וסערות הרפורמה המשפטית (או ה"הפיכה המשטרית", תלוי בעיני המתבונן), שלעת הזו מתמקדים בדרך מינוי השופטים וסגולותיהם, ראוי לעיין פעם נוספת במקורות המשפט העברי ולדלות מהם ובהם את רשימת תנאי הסף והסגולות שנמנו בתורה – ובעקבותיה בדברי חכמים הראשונים – בעניין הדיינים והשופטים.

אחד הגורמים המרכזיים ברפורמה המשפטית שהציע יתרו לחתנו משה רבנו, סובב-הולך על בחירת השופטים (שמות יח, כא-כב): "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ".

כפי שעולה מהתיאור המקביל בספר דברים, רף זה היה ככל הנראה גבוה מדי. בתחילה, 'מתלונן' משה בקול גדול, מר וזועק, על התנהגותם של בני ישראל: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם".

כדרכם, הוסיפו ופיתחו חז"ל (ורש"י מביא דבריהם בפירושו על אתר) את תמונת המראָה שמשתקפת בפסוק זה. הם תיארו מציאות עגומה למדי, שאפשר ורווחה בימיהם, ומכל מקום נראית כאילו נלקחה ממציאות ימינו: "טרחכם" – מלמד שהיו ישראל טרחנין [=ובעברית מדוברת בת ימינו: "נודניקים"!]. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח [=מנצח] בדין, אומר 'יש לי עדים [=נוספים] להביא! יש לי ראיות להביא! מוסיף אני עליכם דיינין! [=דורש דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים].

"ומשאכם" – מלמד שהיו אפיקורסין [=חסרי כל אמון במנהיגם ובמערכת המשפט].

הקדים משה לצאת [=מוקדם בבוקר], אמרו: "מה ראה בן עמרם [=לשון ביזוי, בהשמטת שמו הפרטי] לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו?

איחר לצאת, אמרו: 'מה ראה בן עמרם שלא לצאת? מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות, וחושב עליכם מחשבות'. "וריבכם" -מלמד שהיו רוגנים" (מתלוננים סדרתיים, כל העת].

לאחר תיאור תלונתו החריפה, מצווה משה:" הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת".

אכן, מסתבר שכפי שקורה פעמים רבות, נוצר פער גדול בין האידיאל לבין המציאות, בין החזון הגדול לבין הגשמתו, בין "ברוך שאמר" לבין "ברוך עושה ומקיים".

וכך מתוארת הגשמת החזון: "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים".

כפי שכבר ציינו חז"ל במדרש ההלכה (ורש"י בעקבותיהם, בפירושו על אתר): "אנשים חכמים וידועים"- אבל נבונים לא מצאתי (ספרי), זו אחת משבע מידות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא שלשה אנשים 'צדיקים, חכמים וידועים'".

בדורות מאוחרים יותר, ניסח הרמב"ם ב"יד החזקה" (הלכות סנהדרין, פרק ב), ובלשון הזהב שלו, את תנאי הכשירות, והציב לשופטי ישראל רף גבוה למדי של תכונות נדרשות: "בית דין של שלושה, אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים, צריך שיהיה בכל אחד מהן שבעה דברים. ואלו הן: חכמה, ויראה, וענווה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב. וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה: הרי הוא אומר "אנשים חכמים ונבונים" (דברים א, יג), הרי בעלי חכמה אמור. "וידועים לשבטיכם" (שם) – אלו שרוח הבריות נוחה מהם; ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ומשאן ודיבורן בנחת עם הבריות. ולהלן הוא אומר "אנשי חיל" (שמות יח, כא, כה), אלו שהן גיבורים במצוות ומדקדקים על עצמן וכובשין את יצרן, עד שלא יהיה להן שֵם גנאי ולא שֵם רע, ויהיה פרקן נאה. ובכלל "אנשי חיל" שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזל, כעניין שנאמר "ויקם משה ויושיען" (שמות ב, י"ז).

אכן, הבאת הראיה ממשה רבנו ולא פחות מכך, מהפסוק שעליו נסמך הרמב"ם, אומרת 'דרשני!'.

כידוע, על דרך הכלל הרמב"ם נמנע בחיבורו "משנה תורה" מציון מקורות להלכותיו. בשל כך, אף זכה לביקורת חריפה של מבקריו ומשיגיו (עד כדי כך שאחד מהם הציע לקרוא לחיבורו נטול האסמכתאות "מְשַנֶה תורה(!)" במקום "מִשְנֶה תורה").

זאת ועוד: היה וכבר חרג הרמב"ם ממנהגו והביא במקום זה סעד וסֶמֶך לדבריו, מה טעם הביא דווקא פסוק זה כראיה?

ושמא תאמר שהרמב"ם, כדרכו, מביא ראיה ממשה רבנו, אדון הנביאים, מה טעם הביא ראיה דווקא ממעשה זה של משה רבנו? והלא היה יכול להביא ראיה משני מעשים דומים שבהם הציל משה רבנו את אחיו: בפעם הראשונה (שמות ב, יא-יב) מציל משה איש עברי מיד מכהו ומענהו שהיה "איש מצרי", כמו שנאמר: "ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול", מעשה שבוודאי ראוי להערכה גדולה (לפחות בעיני המתבונן בפשט הכתובים על רקע מקומו וזמנו של המעשה), וכך, מקל וחומר, בהיות משה רבנו נתון בעקבותיו לסכנת חיים.

בפעם השנייה, למחרת היום, רואה משה "שני אנשים עברים נצים". אף כאן משה לא נותר אדיש או שווה-נפש. הוא נזעק לעזרת העשוק-המוכה, ואמר לו, לאותו רשע: "למה תכה רעך?" (שם, יג), מעשה שבעקבותיו היה חשש ממשי כי ילשינו עליו. באותה שעה היה משה נתון בסכנת מוות עד שהוכרח לברוח מפני פרעה לארץ מדין (שם, יד-טו).

מה טעם מכל שלושת המעשים בחר הרמב"ם להביא ראיה דווקא ממעשה הצלתו של משה את בנות יתרו? מעשה שבזמן התרחשותו עדיין לא היה משה – "משה רבנו", מנהיג ומורה דרך, אלא איש מן השורה, ומכל מקום ברור שלנסיבות אותו מקרה אין כל זיקה לתנאי הכשירות של דיין בבית הדין, שאותם ביקש הרמב"ם לסמוך בדבריו.

ועל אחת כמה וכמה שה"עשוקות" במקרה זה לא היו כלל בנות ברית אלא בנותיו של יתרו, כהן עבודה זרה, שלפי חז"ל לא הניח אליל בעולם שלא עבדו(!)

שמא ביקש הרמב"ם ללמדנו את חובת הלב הטבעית והמוסרית של כל אדם, ומקל וחומר חובה המוטלת על הדיין: הצלת עשוק מיד עושקו, ויהא זה כל "עשוק", אפילו מי שאינו יהודי. ואולי מקל וחומר הצלת "עשוק" מעין זה שאינו אלא "עשוקה", אישה מושפלת, שמראש מעמדה היה נחות באותן נסיבות, המגורשת בבוז מן הבאר על ידי "רועים" גברתנים ובריונים, אדירי כוח ורבי אֵימה?

ויושם אל לב: הפסוק מתאר את מעשהו של משה בניסוח עוצמתי וכפול פעלים, שאינו כה שכיח במקרא: "ויקם משה ויושיען".

לא נאמר "ויושיען משה" אלא "ויקם משה ויושיען".

תיאור זה נועד להדגיש שמשה רבנו לא הסתפק בהתקוממות פאסיביות, בהמשך ישיבה מתוך חיבוק ידיים והפטרה כדאשתקד, כשמדי פעם הוא משחרר – בשקט ובשפה רפה – איזו אמירה של סולידריות, חתימה על עצומה, שליחת מכתב למערכת או השתתפות חד פעמית בהפגנה.

"ויקם משה". בדומה לאברהם אבינו בפרשת מחיית סדום, משה רבנו אינו יושב בשלווה לנוכח העוול שנגלה לעיניו. הוא פועל באופן אקטיבי, קם ומתקומם. במעשים, לא רק בדיבורים.

כמה מהוגי הדעות היהודיים, ומן הגדולים והדגולים שבהם, חזרו לא פעם על עקרון היסוד היהודי שלפיו האדישות היא אֵם כל חטאת.

כך, למשל, כתב הרב פרופ' א"י השל: "יש רוע שרוב רובנו מעלימים ממנו עין ואף אשמים בו: אדישות כלפי הרוע. אנו נותרים ניטרליים, אובייקטיביים, ואיננו מוּנעים בקלות מן העוולות שנעשות לאנשים אחרים. אדישות לרוע חתרנית היא יותר מן הרוע עצמו; היא אוניברסלית יותר, מידבקת יותר, מסוכנת יותר. כהצדקה שקטה, היא מאפשרת את התפרצות הרוע; היוצא מן הכלל נהיה לכלל, ועקב כך מתקבל על הכלל. תרומתם הגדולה של הנביאים לאנושות הייתה גילויו של רוע האדישות. אדם עשוי להיות הגון ומרושע, אדוק ושקוע בחטא. הנביא הוא בן-אנוש הסובל מפגיעות שנעשו לאחרים. התרחש פשע היכן שהתרחש — והנביא חש כאילו היה הוא עצמו קורבן וטרף לרוע. מילות הזעם של הנביא גוועות בבכי. חמתו של א-לוהים – קינה היא. כל הנבואה הרי היא הצהרה אחת גדולה: א-לוהים אינו אדיש לרוע! הוא אכפתי ללא הרף, הוא נפגע אישית ממה שאדם עושה לאדם".

דומה שאין זה מפליא, אף לא מקרי, שגם רעהו הצעיר, הסופר אלי ויזל, חתן פרס נובל, הכתיר את ספרו הראשון שנכתב ביידיש, תורגם לצרפתית והקנה לו תהילת עולם, לא בשמו העברי הלילה, אלא "און די װעלט האט געשװיגן" – והעולם שתק. גם לדידו, השתיקה, האדישות, העמידה מן הצד — היא, ולא הרוע – החטא הגדול מכולם. על דברים אלה חזר אינספור פעמים, לרבות בנאומים שנשא בבית הלבן ובבונדסטאג [=הפרלמנט] הגרמני שהיו לכמה מן הנאומים המצוטטים ביותר בעידן המודרני.

בדומה לאברהם אבינו שקם להציל את לוט בן אחיו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, וכך גם בזעקתו המהדהדת כלפי הקב"ה בניסיונו להציל את סדום, גם הידרשותו של משה רבנו להציל את בנות כהן מדין מיד עושקיהם, מלמדנו משה רבנו פרק מאלף בתורת האדם והעולם, פרק שכוחו יפה לא רק לשעה, אלא לדורות.

ההתקוממות נגד מעשי עוול ועוולה, וההיחלצות ל"הושיע עשוק מיד עושקו", הם-הם ראשית הגאולה.

(צו תשפ"ג)