אולי נדבר?

 

הסקרים שהתפרסמו בערוצים השונים, הצביעו על כמה תובנות: לציבור נמאס מהנהגה המשדרת יהירות, תככנות, דורסנות, הציבור כמה להנהגה מרגיעה, שקולה, מכילה מפלגת הציונות הדתית ועוצמה יהודית על המפה, ובגדול

סיכום זמני

אז נכון שאת ההודעה על השהיית המשך החקיקה לזמן מוגבל ובעקבותיה את ההודעה על כניסה להידברות יכולנו (ולוואי) לקבל כבר לפני כמה שבועות, (לו משחקי אגו של הפוליטיקאים לא היו כ"כ דומיננטיים בהליך קבלת ההחלטות שלהם) והיו נחסכים מאתנו המראות הקשים מהרחובות, ההתנצחויות ההדדיות ושיבוש החיים כאן, אבל זו כבר היסטוריה, ובשעת רצון זו כדאי להסתכל פני עתיד. אחת- הסיכויים להגיע בפורום ההידברות להסכמות. שתיים- עד כמה אלה, אם יושגו, יתקבלו ע"י הציבור הרחב. שלוש- ההשלכות. עם איזה פצעים תצא החברה הישראלית (והצבא) מכל הסיפור הזה, גם אם לכאורה יסתיים בהסכמות.

אז, בעיניים שלי המאוד סובייקטיביות;

הסכמות- "לא בשמים היא". הפערים, כולל בעניין הוועדה למינוי שופטים, ממש ממש ניתנים לגישור. הרבה פחות אגו וקצת יותר הכלה של דרישות האחר, ופתרון מוסכם הוא בר קיימא, מהר מכפי שניתן היה לחשוב. הרבה תלוי באישיות הנושאים ונותנים. ככל שיהיו פחות בוקים, כך הסיכוי להבנות ולהסכמות עולה. חשוב שכולם שם בחדרים הסגורים יחושו את רחשיי הלב של רוב הציבור, כפי שעולה בסקרים; הגיע זמן רפורמה במערכת המשפט, אבל – וזה אבל גדול- מתוך הידברות. ב"ה יש כבר הידברות, וזו כבר התחלה טובה. ואידך זיל גמור. בידכם הדבר. וכן, יש גם את האפשרות שבתוך זמן קצר או לא קצר, הכל יתפוצץ בפנים, ההידברות תיפסק, כל צד יאשים את משנהו, התבערה כאן תלך ותגדל לקול מצהלות שונאינו כאן ומעבר לגבול ותעמיד בסימן שאלה את קיומן של חגיגות ישראלה-80, בעוד כמה שנים.

הציבור הרחב – מה שלא יסכימו בחדרים הסגורים, תמיד יהיו קצוות (משני המחנות) שלא יהיו מרוצים. כאלה, שלא שמעו על 'תפסת מרובה לא תפסת'. גם מרדכי היהודי היה "רצוי לרוב אחיו", כלשון מגילת אסתר. רוב ולא כל. אם הרוב המוחלט, משני הצדדים, יסמוך ידיו על ההסכמות, קל יותר יהיה להניע את המהלך. והקיצוניים שבקיצוניים, באם התנגדותם תחרוג מהמקובל ומהחוק, יטופלו כחוק. מה יותר פשוט מזה?

ההשלכות- בהיבט החברתי הרחב, בעיניים שלי למה שהתחולל כאן בשבועות האחרונים תהיה השפעה עצומה על חיינו המשותפים כאן בעתיד. (להלן אפרט). במישור הצר יותר, סביר שלתופעת הסרבנות שצצה הפעם (גם אם יקראו לזה במילים מכובסות) תהיה השפעה בעתיד, אם ח"ו נידרש לפנות יישובים, למשל. במקרה כזה, מתנגדים מהימין (שהוריהם או אחיהם המבוגרים יותר לא נהגו כך בזמן עקירת גוש קטיף) ירגישו פראיירים, אם לא יחקו את הטייסים והאחרים שבמאבק הנוכחי השתמשו באיום הסירוב או בסירוב ממש (גם אם הוא רק 'סירוב התנדבותי').

פצע שני שיישאר לענ"ד פתוח, זה בין הימין-ימין לשמאל, ובין הציבור הכללי לחרדים, שגם אם לא השתתפו פיזית בהפגנות, הנושאים שמאחורי כותרות ההפגנות נגעו ממש לנושאי הליבה של החיים המשותפים כאן עם החרדים. זה, כמו החשש מהשלכות השינויים הדמוגרפיים הצפויים כאן תוך שני עשורים, בהחלט ישאירו את הסוגייה הזו לוהטת ומבעבעת. אז, מה עושים? זה מביא אותי לקטע הבא.

ומה הלאה?

אני מאמין גדול בחכמת ההמונים. בקולות מהשטח. להבנתי, אלמלא ההפגנות הרבות, בהשתתפות רבבות ומאות אלפים, ספונטניות או לא, לא היינו מגיעים להסכמה דלעיל על השהייה וניסיון להידבר. אני רוצה להאמין, שגם המשך הבשורה תבוא מהשטח, ולא כל כך מהפוליטיקאים, שכן אלה (ברובם המוחלט) מונעים גם משיקולים אישיים ולמזער ממחויבויות פוליטיות, ואלו מגבילים את חופש הפעולה שלהם. ולמה כוונתי? שעה שהרוחות בכיכרות סערו, הייתה גם שעת לידתן של יוזמות הידברות שונות ומגוונות של אנשים רציניים, המייצגים את פסיפס החברה הישראלית, ששמו את כל יהבם בחיפוש אחר 'ווייז' חדש כאן, הסכמות על עקרונות לחיים משותפים כאן, תוך ויתורים הדדיים הנובעים מתוך הכלת האחר והבנת צרכיו. ההבנה היא כי אחרי 75 שנות מדינה, הגיע זמן תיקון. הגיע הזמן להפסיק לכבס את הבעיות המהותיות אל מתחת לשטיח, הגיע הזמן שלא בג"צ יידרש כל כמה חודשים לסוגיות מהותיות ביחסי דת-מדינה אלא הציבור בהסכמה יפתור, אחת ולתמיד, את הבעיות האלה, הגיע הזמן להגיע להבנות עם כמה שיותר 'חיה ותן לחיות'. אם תרצו, הגיע הזמן לאמנת גביזון-מדן חדשה, מקיפה יותר, ובעיקר- כזו שתתקבל על ידי רוב רובו של העם, והוא- העם- שידרוש מהפוליטיקאים לסמוך ידיהם עליה. כן, אני יודע שאני נאיבי. אבל התחושה היא שאין ברירה. אחרי מה שהיה כאן בשבועות האחרונים, הציבור הרחב לא ייתן ידו לכך שמה שהיה כאן בעשרות השנים האחרונות, ימשיך כאילו לא היה כלום. כן, זה דורש עבודה רצינית ביותר. אז אחרי שכל היוזמות הפרטיות האלה ימצו עצמן ויוציאו נייר עמדה, או במקביל לכך, יש לענ"ד מקום להקמת ועדה ציבורית רחבה, עם נציגים מכל המי והמה, (בלי פוליטיקאים מכהנים), רק אנשים ונשים רציניים עם רקורד, מומחים, וכדומה (שכמובן יצטרכו לשמוע עמדות של אחרים מכל הגוונים והצבעים), שיישבו ויישבו ויישבו, ישמעו, יתלבטו ויתווכחו, ושוב ישמעו, ולבסוף יגיעו למשהו. שיגיעו לטיוטת אמנה חברתית מקיפה, מעין חוקה. ואז, לאחר עבודת הכנה ראויה, וטיוב המסקנות, יביאו את זה, סוף סוף, למשאל עם מחייב. מעין מגילת עצמאות חדשה, על בסיס קודמתה.

לא, לא יהיה חסר להם במה לעסוק. זכויות הפרט, הפרדת הרשויות, השוויון בנטל, סוגיות ביחסי דת-מדינה כמו חוק השבות, גיורם של חצי מיליון הישראלים שאינם יהודים עפ"י ההלכה, היחס הנכון אל הרפורמים והקונסרבטיבים, נישואים אזרחיים, היחס (וזכויות) ללהט"בים, לא חסר. בהצלחה.

אל קרקע המציאות

שלושת הסקרים שהתפרסמו ביום שני בערוצים השונים, הצביעו, לדעת רוב הפרשנים, על כמה תובנות. אחת- לציבור נמאס מהנהגה המשדרת יהירות, תככנות, דורסנות. (הביטוי: ירידה דרסטית בתמיכה הן בליכוד – ל-25 מנדטים, והן בנתניהו אפילו בקרב מצביעי ליכוד). שתיים- הציבור כמה להנהגה מרגיעה, שקולה, מכילה. (הביטוי- קפיצה במנדטים למחנה המרכזי בראשות גנץ, לכדי 21-22 מנדטים). שלוש- מפלגת הציונות הדתית ועוצמה יהודית, גם אם ירדו ל-12 מנדטים (לעומת 14 כיום), הן על המפה, ובגדול. נוכח הסקרים שמצביעים על בעיה רצינית לליכוד ולנתניהו, בידה של מפלגה זו לקבוע אם הקואליציה תשרוד או לא. מה שאומר, כוחה מול נתניהו מרקיע שחקים. כלומר, התמורה שתדרוש ותקבל. עד המשבר, כמובן.  מה שכן, חשוב לזכור כי מדובר בשתי מפלגות שונות, עם שני מנהיגים שונים, כל אחד מהם עם טונות אגו לכשעצמו, ולא את הכל הם רואים עין בעין. קחו את השאלה האם להשהות את החקיקה או לא. בשורה התחתונה, בשעות שלפני ההודעה של נתניהו, הוא ישב שעות ארוכות ממש עם בן גביר, שקודם לכן היה נגד ההשהיה, ותמורת התחייבות להקמת המשמר הלאומי והכפפתו המלאה לבן גביר (ולא למפכ"ל), נתן בן גביר ברכתו להשהיה בת 4 שבועות. סמוטריץ', יצא נגד גם בהפגנת ה-150 אלף בירושלים. נתניהו ידע לשחק בין שניהם וכך ימשיך. גם יש לשים לב, שבן גביר התבטא השבוע כי כבר היה ממש ממש לפני פרישה מהממשלה. מי יתקע לידכם שזה לא יקרה שוב, למשל, כשיתברר לו ש-9 המיליארד שקלים שהובטחו לו למשרדו, טרם הודפסו בכלל?

די לחרטט

ברוח ההידברות עליה הסכימו שם למעלה, חשבתי בטור הפעם להתאפק, להיות פחות ציני מהרגיל, ולחפש רק טוב. אז, הנה ציטוט קצר מדברי שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', בהפגנת הימין המרשימה שהיתה בירושלים: "יש לנו אהבה ללא תנאי למדינה. אנחנו משרתים ללא תנאי בצבא, אנחנו משלמים מיסים ללא תנאי, אנחנו אוהבים את האחים שלנו כולם ללא תנאי ובגלל שאנחנו אוהבים אותם, אנחנו יודעים שזה הדבר הנכון להחזיר את המדינה לעם ובע"ה עם הגיבוי שלכם והתמיכה שלכם אנחנו ננצח". אז, חרף ההקדמה שלי בתחילת הקטע. א. די לחרטט "אנחנו אוהבים את האחים שלנו כולם ללא תנאי". (נכון לקיצוניים משני הצדדים). אנחנו לא קונים את זה, וברוח הפייסנות נחסוך ולא נביא ציטוטים מהעבר הממש קרוב. רוצה שנשתכנע שאמת דיברת? חדל מהשימוש בתארים: אנרכיסטים, בוגדים, פריבילגים, צפונים, ושאר מחמאות. ב. תפסיקו "ללמד" את היריבים האידיאולוגיים שלכם "מה טוב למדינה ולעם" (גם זה נכון לשני הצדדים). איש באמונתו יחיה, ורק שכולם יתנו לכולם (כלומר, גם ליריב האידיאולוגי הכי קיצוני שלו) לחיות. בשקט, כמובן.

בשם אומרם

המלך רחבעם

"בשעה של משבר לאומי, של חששות גדולים של חלק מן העם מן העתיד שאותם הביעו בפני המנהיג, עמדו לפני המנהיג שתי הצעות כיצד להמשיך הלאה. הזקנים, בעלי הניסיון במדינאות ובחברה, אמרו לו שעליו לנקוט בצעדי פיוס, בשפה נעימה ובהכלה, כדי שיוכל באמת להיות מנהיג מקובל על העם: "אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים".

אולם הילדים, היהירים ושכורי הכוח שלא הבינו את מורכבות התמונה המלאה, חשבו להיפך: על המנהיג דווקא לשדר חוזק ועוצמה, להתעלם מכל הקולות ולהשיב למבקריו ביתר חריפות: "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לָעָם הַזֶּה… קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים".

והמלך רחבעם בחר להתעלם מן הזקנים, לקבל את עצת הילדים, וכך הביא לקרע עצום בממלכה, להפיכת מלכות ישראל לשתי מדינות נפרדות שלפרקים נלחמו זו בזו, ולנתק שהמשיך עד לחורבן הבית ולגלות מן הארץ".

(מתוך פוסט שהעלה הרב אמנון בזק)

עולם שלישי?

"מה שמנהיגי המחאה לא מבינים זה שאם אירועי כיכר תחריר של המחאה יפילו חד צדדית את הרפורמות, אם אסיסי ידיח את מורסי, יתקבעו פה כללי משחק של מדינת עולם שלישי.

כל המגזרים יסיקו שהמדינה מבינה רק כוח ויפעלו בהתאם:

הבדואים בנגב (מערב פרוע שיהפוך לעוד יותר פרוע);

החרדים (ההפגנות האלימות של הפלג הירושלמי יהיו קדימון חלבי למה שצפוי בהמשך);

הדרוזים (המגזר החמוש עם הפוטנציאל הכי אלים במדינה מסביב לעבירות בניה);

המתנחלים (כשהכיפות הסרוגות יסרבו פקודה בהמוניהם לא יהיה עוד צבא ירוק);

האיגודים המקצועיים (שיתחילו למחות כמו בצרפת, עם שריפת חנויות והכאת שוטרים).

וכל זה לא סותר את הכשלון הקולוסלי של מנהיגות הימין.

תרחיש הבלהות הזה היה מרוח באותיות קידוש לבנה זורחות על הקיר, והם טחו עיניהם מראות ואזניהם משמוע".

(מתוך פוסט של עיתונאי 'מקור ראשון' ד"ר יהודה יפרח, שגם היה שותף בפורום הידברות בכיר).

(צו תשפ"ג)