קרבן פסח בזמן הזה – ריאלי?

חוששני כי הקרבת קרבנות מתוך מציאות של שחיתות ועוול, רשע ופשע אינה אלא שיבה לחזון הפורענות של הנביא ישעיהו

בשנים האחרונות נשמע ברמה קולם של אלו הפועלים במרץ לכינונו המחודש של בית המקדש השלישי בירושלים. הקולות הללו, המבקשים לעלות להר הבית ולחדש את האחיזה היהודית בו, עולים מדי פעם גם בקרב צוות המכינה ותלמידיה. בכל שנה אני נדרש שוב ושוב על ידי תלמידינו לשאלת העלייה להר הבית וחידוש עבודת המקדש. אף שאיני סבור שיש איסור הלכתי בעליה להר הבית כיום (במידה והדבר נעשה באיזורים המותרים בהר ואחרי טבילה כדין), איני רואה כל טעם וחשיבות בפעילות זו. בכל שנה מבקשים התלמידים שנקיים דיון בין חברי הצוות בנושא, ובכל שנה אני שב ומציג את עמדתי, לפיה אין בזה לא טעם ולא חשיבות דתית.

כחלק מפעילות זו, עולים בשנים האחרונות קולות המבקשים לחדש את עבודת הקרבנות בימינו. ערב פסח, הוא שעתם הזוהרת של בעלי עמדה זו, שכן לדידם, כבר בפסח השתא, יכולים אנו לזכות לאכול מן הזבחים ומן הפסחים וזאת אף אם לא נזכה עד אז לביאת גואל צדק. בימים שלפני פסח, שואלים אותי תלמידים בקביעות, מדוע לא נקריב את קרבן הפסח השנה.

בראש ובראשונה יש לציין כי נושא זה נתון במחלוקת הפוסקים. רוב מניינם ובניינם של פוסקי ההלכה, דחו את האפשרות להקריב את קרבן הפסח בימינו מכל וכל. זאת ועוד, לדעת הרב אליעזר ולדינברג (מחשובי הפוסקים בירושלים במאה ה-20) אף הפוסקים שכתבו כביכול להתיר הקרבת קרבן פסח בזמן הזה, כתבו כך "בבחינת דרוש וקבל שכר", אך לא העלו בדעתם להורות כן למעשה. עם זאת, לא אכחד כי קיימת בספרות ההלכה דעה הנוטה להתיר ואף לחייב הקרבה שכזו.

על אף חשיבותו ומרכזיותו של הדיון ההלכתי בסוגיית הקרבת קרבן הפסח בימינו, דומני שאין זהו לב העניין. הפעילות לחידושו של קרבן פסח קשורה בטבורה לפעילות למען בניית המקדש, פעילות שכאמור "צברה תאוצה" בשנים האחרונות. רבים הם התועים והטועים, הסוברים כי חסרונו של בית המקדש בעולמנו הינו חסרון ארכיטקטוני. רבים הם הגופים, המוסדות והמכונים העוסקים ב"הכנות" לבניית בית המקדש. הללו מבצעים מדידות על הר הבית והללו מכשירים כהנים לעבודה, אלו יוצרים את כלי המקדש ואלו מגדלים בהמות לקרבן. הצד השווה שבהם הינו כילוי המשאבים על העיסוק בצד הטכני והמעשי והתעלמות כמעט מוחלטת מתיקון המידות, האדם והחברה שאמור להיות שלב מקדים לבניין הגשמי. חורבן הבית, כך אומרת הגמרא במסכת יומא, איננו תקלה מקרית ומצערת אלא קריאה רמה לתיקון המידות: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני עבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות. מקדש שני מפני מה חרב? מפני שנאת חינם".

בחדשות הבוקר שמעתי שגם היום עצרה המשטרה ראש ארגון פשע כלשהו בעוון מעשי הרצח הרבים שביצע. במבזק הצהרים שמעתי כי בית המשפט גזר את עונשם של כמה עברייני מין אכזריים. בחדשות הערב נוכחתי בסגידה לאלילי הספורט, הרוק והבידור, ובמהדורת חצות ראיתי כיצד מלבים פוליטיקאים להבות של שנאת אחים. בליבי חשבתי, האם הפנמנו את המסר שבחורבן עד שאנו באים להשיב את העבודה לירושלים?

חוששני כי הקרבת קרבנות מתוך מציאות של שחיתות ועוול, רשע ופשע אינה אלא שיבה לחזון הפורענות של הנביא ישעיהו, השואל את אנשי ירושלים המושחתים הבאים בחג להקריב קרבנות בבית ה': "למה לי רוב זבחיכם?" ומטיח בהם: "חודשכם ומועדכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח!" קריאתו הרמה כי "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה", מהדהדת באזניי כאשר רואה אני את הבהמות המוקדשות לקרבן.

אכן, חובה וזכות היא להקריב את קרבן הפסח ואף מצוות עשה מן התורה לבנות את בית הבחירה. אך בנייה זו איננה מתחילה בשחיטת בהמות או במכרז קבלנים אלא בחינוך, בעשיית חסד, ביראת שמים ובאהבת חינם. גופים העוסקים בצדקה וחסד, המסייעים לעניים ולחלשים, התומכים בנכים ובחולים ועוד שכמותם הם הראויים יותר מכל לכינוי "התנועה לכינון המקדש".

"אתם רוצים מקדש וקרבנות?", אני נוהג לשאול את תלמידיי. "אם כן, תפסיקו לנסות לתקן את המצב הגיאופוליטי הנפיץ כל כך בעיר העתיקה, ותתחילו לתקן את המצב החברתי במדינה".

(פסח תשפ"ג)