הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
הרחבת הזמן היא המאפשרת להנכיח את היחס המיוחד שלנו למרחבים השונים של הקיום, כפי שראוי לעשות בחג
היצירה המיוחדת בקדושת הזמן, הקרויה בפינו "חול המועד", מבטאת את ייחודו של השבוע שאנו מצויים בתוכו – הוא חלק בלתי נפרד מהמועד. אין זה איסור מלאכה כמו בשבת, ואף לא כמו ביום טוב. ייחודיות הלכות חול המועד באות לידי ביטוי באחד הסימנים המוזרים ביותר בשולחן ערוך. כך נפתח ומסתיים סימן שלם: "חול המועד אסור בקצת מלאכות ומותר במקצתן" (או"ח תקל). זה הכל. הפירוט מופיע בסימנים הבאים, אולם עצם קיומו של סימן שלם כזה מלמד על כך שאנו באופי מיוחד של ימים במעגל השנה. אף הרמ"א הוסיף על דברים אלה מילים בודדות: "לפי צורך העניין שהיה נראה לחכמים להתיר". מכאן נולדו ההיתרים המיוחדים של דבר האבד, צורך המועד וכדו'. אולם היתרים אלה אינם מבטלים את התנועה הרוחנית המיוחדת שצריכה להתקיים בימים אלו.
נחלקו ראשונים ופוסקים בשאלה האם איסור המלאכה הוא מדאורייתא או מדרבנן. המחלוקת יונקת מהעובדה שיש מקורות שונים בש"ס, המולידים מסקנות שונות ביחס לשאלה זו. אחד מהם מופיע בירושלמי, ולדעת ראשונים רבים איסור מלאכה בו הוא מדאורייתא. אחד המקורות המשמעותיים שבו דנים ראשונים אלה הוא דברי רבי בא בירושלמי: "אמר רבי בא בר ממל: אילו היה לי מי שיומנה עמי – …והיתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד… כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון אוכלין ושתין ופחזין", לאמור: לחול המועד יש מטרה. הוא נועד להפוך את ימי החג למשמעותיים. יש בו שמחה גדולה ("אוכלין ושותין"), וניתן להרחיבה למשפחתיות, לטיול בארץ, לביטויי חג ומועד מחד גיסא, ובד בבד הוא נועד גם למטרות רוחניות ("ויגיעין בתורה"). יסודות אלה כה מהותיים, עד שמדברי רבי בא עולה שהוא היה מבטל את איסור המלאכה בחול המועד, והיה שולח את כולנו חזרה לעבודה, כאשר מטרות אלה אינן מתקיימות.
לא זו בלבד, אלא שההלכה מחייבת אותנו שלא לכוון את מלאכתנו במועד, לאמור: לא "להשאיר" דברי עסק וחובות המוטלים עלינו לחול המועד, כדי שחס ושלום לא נהיה בקבוצת "המבזים את המועדות".
החופש מהעבודה ומהלימודים מהווה הזדמנות גדולה לניעור רוחני. הרחבת הזמן היא המאפשרת להנכיח את היחס המיוחד שלנו למרחבים השונים של הקיום, כפי שראוי לעשות בחג. מהמסד של קשרי המשפחה והסעודה המשותפת, ופתיחת הלב לבריות, דרך הטיול בארץ וההתקשרות בה, ועד למרומי העיסוק הרוחני, תלמוד תורה משותף במשפחה, והתקשרות לתפילה, להלל, ולדרכים שונות המעצימות את משמעות השבוע הזה.
אנו יוצאים מרצף הקיום האינטנסיבי ומשתחררים מהחובות האלה, ועל ידי כך פותחים את האפשרויות הרבות להתרחשות משמעותית בקיומנו הדתי והאמוני.
(פסח תשפ"ג)
